טיפולים שעובדים טוב בעבור הרבה אנשים לא עובדים טוב בעבור כל האנשים. גם טיפולים יעילים יכולים להגיע עם תופעות לוואי ועם סיבוכים. זו הטענה המרכזית והנכונה כנגד הטיפולים התרופתיים בתחום הפסיכיאטריה, אבל היא נכונה גם עבור פסיכותרפיה.

פסיכותרפיה היא כלי מוכח ויעיל לטיפול במגוון בעיות פסיכיאטריות. יותר מדי אנשים נוטלים תרופות כשהם יכולים לשפר את מצבם בעזרת טיפול פסיכולוגי כזה או אחר. אבל גם לפסיכותרפיה יש את הבעיות שלה. כמו כל טיפול אפקטיבי, צריך לבצע את הפסיכותרפיה בצורה נכונה, בצורה שיטתית ולאינדיקציות המתאימות.

מאז שפרויד וברוייר גילו שלדבר עם אנשים יכול לרפא אותם מתסמינים גופניים, אלפי חוקרים ניסו להגדיר מהם המרכיבים היעילים בפסיכותרפיה. האם זו הטכניקה הספציפית? היכולות המרפאות של הפסיכולוג? העובדה שיש מישהו שמבין אותך, שומע אותך ומאשר את מה שאתה אומר? כל השאלות האלו חשובות, אבל הם רק חלק מהתמונה הכללית.

כמו שכתבתי, אין ספק שפסיכותרפיה עוזרת להתמודדות עם מרבית התחלואה הנפשית. אבל אם פסיכותרפיה מספיק חזקה כדי ליצור שינוי חיובי, למה לחשוב שהיא לא יכולה גם להביא לשינוי שלילי? הערכות שונות מדברות על כך שמצבם של עד 15% מהמטופלים בפסיכותרפיה מחמיר בעקבות טיפול.

כשאנחנו מתייחסים לתופעות שליליות של טיפול, זו יכולה להיות או החמרה של תסמינים שהיו לפני הטיפול כמו דיכאון או תחושות של חוסר אונים, או הופעת בעיות חדשות כמו בעיות בדימוי העצמי, בעיות זוגיות או יצירת תלות חדשה במטפל.

למה הפסיכותרפיה לא מצליחה?

בהרבה מקרים, כשהטיפול לא מצליח מאשמים את המטופל בכך שהוא 'עמיד לטיפול' או 'לא מסוגל להפיק תועלת מהטיפול'. אז בהחלט יש מקרים שזה נכון, אבל האם זו הדרך האינסטינקטיבית שמטפל שרואה שהטיפול לא מצליח צריך לחשוב בה? זו גם לא דרך טובה להסביר תוצאות שליליות. לפעמים הטכניקה הטיפולית שבה השתמשו היתה בעייתית מלכתכילה, כמו טכניקות לשינוי העדפה מינית או שימוש בזכרונות משוחזרים בטיפול בטראומה. ולפעמים יש מטופלים שהם באמת כל כך בעייתיים, שהם לא נותנים למטפלים שלהם אפשרות לבצע איזה שינוי או תהליך. אבל האם יכול להיות שזה מנגנון התמודדות שלנו, המטפלים כדי להתעלם מהכשלונות שלנו? מחוסר יכולת לומר 'אני לא יכול לעזור למטופל הספציפי הזה?' אולי המטופל הזה באמת יכול להתמודד רק עם תרופות ולא בנוי לפסיכותרפיה, או שאולי אני פשוט לא יודע איך לעזור לו?

שלא לדבר על התפקיד של המטפל בכשלון של הטיפול. יש מטפלים אמפאתים, סקרנים, אשר מחפשים משוב ומעריכים מחדש את יעילות הטיפול תוך כדי הטיפול יחד עם המטופל שלהם. מטפלים אחרים לא עושים את כל הדברים הללו או את חלקם. אז אולי הטכניקה של הטיפול לא היתה בעייתית אלא איך המטפל השתמש בטכניקה הטיפולית? אולי שימוש מוגזם מדי באמפתיה או פחות מדי שיקוף? אולי נוקשות רבה מדי בטיפול ההתנהגותי? יש מטפלים שהם גרועים בתחומים מסויימים ממטפלים אחרים, אבל כמעט לא מדברים על זה, ומאד קשה למטופלים לדעת את זה.

חלק גדול מהמטפלים נעזרים בפידבק מהמטופלים שלהם כדי לבדוק אם הטיפול מתאים. הם גם מאד ביקורתיים כלפי עצמם, וכל התחום הטיפולי מכיל מנגנוני ביקורת רבים כמו הדרכה, מחקר וישיבות צוות. אבל יותר מכל, אנשי הטיפול צריכים לזכור את שבועת היפוקרטס: 'קודם כל אל תגרמו נזק".

המנבא הטוב ביותר לתוצאה הטיפולית היא מערכת יחסים של אמון בין המטפל לבין המטופל שלו. מטפל אחד שהוא מדהים עבור מטופל אחד, יכול להיות גרוע מאד עבור מטופל אחר. אי אפשר לנבא איזו זוגיות תצליח בחיי היומיום ולכן גם לא ניתן לנבא איזו קשר טיפולי טוב יצליח ואיזה יכשל.אבל אם אתם מרגישים לאורך זמן שהקשר לא עובד, זה הזמן לבחון שינוי.

למרות כל מה שכתבתי, צריך לזכור שבעולם שבו אנחנו חיים, מעט מדי אנשים שזקוקים לטיפול בכלל מקבלים טיפול. מעט מדי אנשים פונים לטיפול, מעט מדי מגיעים לפסיכיאטרים, מעט מדי מגיעים לפסיכולוגים ומקבלים פסיכותרפיה. אנחנו צריכים למצוא דרכים לצמצם את תופעות הלוואי הברורות של התרופות והנסתרות של הפסיכותרפיה, כדי שאנשים יוכלו לקבל את הטיפול המתאים להם.