נינה היא בלרינה מוכשרת שחברה בלהקת מחול שעומדת להציג את "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. תומאס, המנהל של הלהקה מחפש רקדנית חדשה לתפקידים של הברבור הלבן התמים והשביר אודט והברבור השחור החושני והאפל אודיל. נינה ניגשת לאודישן ומקבלת את התפקיד של אודט, בזמן שלילי, רקדנית חדשה בלהקה מקבלת את תפקיד אודיל. נינה מקנאת בלילי ותחושת חוסר הביטחון שלה מתגברת. נינה מתחילה לפגוע בעצמה פיזית ונפשית. היא חותכת את עצמה, לוקחת סמים ומתנהגת בצורה הרסנית כלפי עצמה ואחרים. היא אובססיבית לגבי התפקיד של הברבור השחור, ומוכנה לעשות הכל כדי לזכות בו.

בליל הפתיחה, נינה נותנת הופעה מושלמת בתור הברבור הלבן. היא מוצאת לילי בחדר ההלבשה ומנסה לתקוף אותה, אך לילי בורחת. במצוקתה, נינה מבצעת את התפקיד של לילי ורוקדת כברבור השחור בצורה כה אינטנסיבית שהיא מותירה את הקהל ללא מילים. אבל נינה דקרה את עצמה בטעות בסוף הריקוד. היא מתה על הבמה ומותה נחשב לניצחון אמנותי. תומאס מנשק את גופתה ואומר, "היית מושלמת."

נטלי פורטמן זכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר בסרט 'ברבור שחור' בשנת 2010, על גילום התפקיד של נינה. נינה אובססיבית לגבי השלמות. היא רוצה להיות הבלרינה הטובה ביותר, והיא מוכנה לעשות הכל כדי להשיג את זה. עם זאת, השאיפה לשלמות גורמת לה להידרדר אל תוך השיגעון והסוף המר.

על הפרפקציוניזם

פרפקציוניזם איננו אבחנה פסיכיאטרית כמו חרדה ודכאון, אלא נטייה אישיותית לשאוף למושלמות בכל דבר שעושים, תוך שמירה על סטנדרטים גבוהים מאוד ולעיתים גם בלתי אפשריים. אנשים עם נטייה פרפקציוניסטית נוטים להיות ביקורתיים מאוד כלפי עצמם ולפעמים גם כלפי אחרים, והם יכולים לחוות דיכאון וחרדה כתוצאה מכך שהם לא מצליחים להשיג את הסטנדרטים הגבוהים שהם שמים לעצמם. בסיסו של פרפקציוניזם יכול להיות מוטיבציה חיובית לשיפור עצמי, אבל לעיתים הוא מוביל להשפעות שליליות כאשר הוא עובר את הגבול לקיצוניות.

ד"ר תומס קיוראן (Thomas Curran) הוא פסיכולוג שחוקר פרפקציונזם ושינויים בדפוסי פרפקציוניזם בעשורים באחרונים. לפי קיוראן, ישנם שלושה אספקטים של פרפקציוניזם שהוא מתייחס אליהם: הראשון הוא פרפקציוניזם מונחה עצמי, אלו הם האנשים שמציבים לעצמם דרישות וסטנדרטים גבוהים במיוחד. הסוג השני הוא פרפקציוניזם חברתי, וזוהי התפיסה של אדם את סביבתו כתובענית, כשופטת בחומרה את מעשיו והישגיו. הסוג השלישי הוא פרפקציוניזם שמופנה כלפי אחרים — נניח, מנהל שמציב בפני הכפופים דרישות גבוהות במיוחד. לכולנו מינונים כאלו ואחרים של שלושת ההיבטים הללו באישיותנו. כלומר, לכל אחד מאיתנו יש תכונות פרפקציוניסטיות שנמצאות על רצף, זה לא אבסולוטי, כי אם רצף, שכל אחד ואחד מאיתנו ממוקם עליו.

אנו לא יודעים בוודאות מדוע מישהו מפתח פרפקציוניזם. יתכן שמדובר באנשים שגדלו אצל הורים דורשניים, שדחפו אותם להשיג מטרות ולהצליח בלי להתייחס להנאה מהדרך. השערה נוספת שילדים שגדלו דווקא בסביבה כאוטית וחסרת יציבות מפתחים פרפקציוניזם כדרך ליצור תחושת בטחון. השערות נוספות כוללות את הצורך של האדם לא לפגוש רגשות קשים כמו חרדה או בדידות ופיצוי על ידי השקעת כל כולו במשימה נתונה עד שהוא לא מצליח כלל להרגיש את הרגשות שלו. פעמים רבות הפרפקציוניסטים מרגישים ערך עצמי נמוך, כך שהם צריכים לקבל אישור מצד אחרים וגם אישור עצמי על כך שהם שווים, בעוד כשלונות נחווים כאיום על הקיום שלהם.

ויתכן גם שהחברה שבה אנו חיים דוחפת אותנו לפרפקציוניזם. באחד ממחקריו של קיוראן הוא השווה נתונים בין סטודנטים שענו על שאלונים להערכת פרפקציוניזם ב-1989 לבין נתונים מסטונדטים מ-2016. נמצא שבאופן כללי הייתה עלייה מובהקת בשלושת המרכיבים העיקריים של פרפקציוניזם, אולם הממצא המשמעותי ביותר היה שהעלייה בפרפקציוניזם החברתי הייתה כפולה מאשר בשני המרכיבים האחרים. כלומר, ניתן לומר שלאורך שני העשורים האחרונים אנשים מרגישים שהחברה מעודדת (או דורשת) מהם להיות מושלמים הרבה יותר מבעבר.

אני מצליח סימן שאני קיים

מי לא מכיר את השאלה הנפוצה בראיונות עבודה "מהי החולשה שלך", ושכולם אומרים שהתשובה צריכה להיות "החולשה שלי? שאני פרפקציוניסט". כאילו חברתית כבר הפנמנו שפרפקציוניזם זה דבר טוב. אנשים מרגישים שפרפקציוניזם מהווה את אחד היתרונות שלהם בהתנהלות היומיומית, שהפרפקציוניזם נותן להם יתרון על אנשים אחרים בזכות הקפדה על פרטים, ארגון וסדר, יכולת הבנה של התמונה הכללית ומוטיבציה לגרום לכולם להפיק מעצמם את המקסימום האפשרי.

אנחנו מספרים לעצמנו שאם רק נשקיע יותר, אם רק נצטיין יותר, אם רק נדייק יותר או רק נהיה מוצלחים יותר אנחנו יכולים להשיג כל מה שאנחנו רוצים. זה החלום האמריקאי כפי שמופיע בסרטים. זו התמצית של התרבות השבה אנחנו חיים. אנחנו מתייחסים ליזמים, ממציאים או אנשים מצטיינים בתחומם כפרפקציוניסטים מוצלחים. בעולם שבו הכל נמדד וכל הצלחה מיוחצנת דרך רשתות חברתיות, מציונים בבחינות בבית הספר, דרך הצטיינות בעבודה ועד מחיר הרכב החדש שקנה השכן, אין פלא שכולם רוצים כל הזמן להיות מושלמים. וזה יוצר אצלנו לחץ. אבל אנחנו שוכחים שפרפקציוניסט אמיתי משלם מחיר על הפרפקציונזם שלו ולפעמים המחיר יהיה כבד. מנסיוני כקלינאי אני מכיר פרפקציוניסטים רבים שמתמודדים עם חרדה, דכאון, הפרעות אכילה ואפילו חשיבה אבדנית. במקרים הקלים יותר, יש להם תחושת חוסר שביעות תמידית מהחיים שלהם, לחץ כרוני ודחיינות קיצונית שיכולים להוביל לפספוס הזדמנויות בחיים.

בעולם האמיתי, לא תמיד עבודה קשה ומאמץ מתמשך מביאים לתוצאות המקוות. למעשה, יש הרבה יותר מדי מקרים שהפרפקציוניזם שעוזר לכם בעבודה גורם לבעיות בתחומים אחרים של החיים. הבעיה נוצרת כאשר אסטרטגיה שפיתחנו כדי להתמודד בתחום אחד לא מתאימה לתחום אחר של החיים והופכת בעצם למכשול: לדוגמא, תשומת לב לפרטים יכולה לגרום לכם להיות עובד מצטיין בעבודה מכיוון שאתם לא עושים טעויות, אבל גם לגרום לכם להראות אובססיבים, חרדתיים ואיטיים במיוחד.

כשאתם מתייעצים עם מישהו קרוב, אתם מקבלים רק תשובות כמו 'אולי תרגעי, בשביל מה את צריכה להתרגש כל כך מהפרוייקט הזה שעשית מאה כמוהו', כשהכוונה היא באמת ל'למה את מציבה לעצמך סטנדרטים כל כך גבוהים שאי אפשר לעמוד בהם?'. ברור שפרפקציוניזם מעלה באופן אוטומטי את מפלס הלחץ ויכול להוביל לאכזבות, אבל זה לא יגרום לכם להפסיק לרצות להצטיין.

לכן, כדאי לנסות ולהבין באילו נסיבות דפוסים כאלו תורמים לכם ובאילו מצבים הפרפקציוניזם רק מקשה עליכם יותר. אם תוכלו לזהות את הנסיבות הללו, אולי תוכלו גם לזהות פתרונות טובים יותר שאינם כוללים בהכרח 'הפחתת סטנדרטים' אלא משהו יותר בריא עבורכם. אם אתם מתחילים לבדוק את הסיבות והנסיבות, אתם יכולים לראות דפוסים שצפים ובולטים.

דוגמאות לדפוסים פרפקציוניסטים

יותר זה תמיד יותר טוב. לפעמים עוד שעה של עבודה על הפרזנטציה באמת יכולה להעלות אותה רמה, אבל לפעמים התועלת יורדת עם הזמן. בדקו מתי תוספת הזמן והמאמץ כבר לא משתלמים.

כל הטעויות קטסטרופליות. אף אחד לא אוהב לעשות טעויות. מצד שני, כל המחקרים מראים שעיסוק מוגזם בטעויות אפשריות מפריע להתקדמות ופוגע בתפקוד.

כל הדברים חשובים באותה מידה. גם אני רוצה להצטיין בכל דבר שאני עושה. אבל אם לא מצליחים לקבוע סדרי עדיפויות, אז דברים שהם לא באמת מאד חשובים גוזלים זמן מיותר על חשבון הדברים החשובים ואפשר למצוא את עצמנו מבזבזים את הזמן המוגבל שעומד לרשותנו או משקיעים אנרגיה ומשאבים בדברים חסרי משמעות. כדאי ללמוד לתעדף על בסיס הדברים שחשובים לכם באמת ועל בסיס הדברים שאתם טובים בהם באמת.

אם את רוצה שמשהו יעשה באמת כמו שצריך.... לפעמים הסטנדרטים של אנשים אחרים באמת נמוכים. מצד שני, אם אתם תמיד האנשים הראשונים שפונים אליהם על מנת לעשות כל פרוייקט, הסיכוי שלכם להגיע לעומס יתר מתקרב במהירות. תכינו לעצמכם רשימה של אנשים שאתם סומכים עליהם בתחומים שונים כך שתוכלו לפנות אליהם כשאתם צריכים. תשתמשו בקבוצה הזו כדי לפזר את העומס.

רק עוד דקה… כמה פעמים באמת הצלחתם לרוקן את האינבוקס או לסיים את כל הדברים שאתם חייבים לעשות בחיים? וכמה זמן התענוג נמשך?. אם אתם חייבים לסיים כל הזמן את הכל עד הסוף, לא ישאר לכם זמן גם לחיות קצת. מחקרים מראים שאם אנחנו לא לוקחים חופשות, לא נחים ולא נותנים למוח שלנו לנפוש, אנחנו גם פחות יעילים ופחות יצירתיים.

השאלה המרכזית, היא מדוע אנו בונים את החברה שלנו כך שהיא מעודדת תחרות אינסופית ומחזקת תכונות אישיות פרפקציוניסטיות, ופחות מעריכה תכונות אחרות. אפשר לומר שאנשים פשוט צריכים להיות חזקים יותר מול דרישות המציאות, ואפשר לשאול אם אנחנו רוצים להיות חברה מושלמת ואילו מחירים נשלם על כך. אם לא נלמד את הילדים שמה שחשוב זה לא רק התוצאה הסופית אלא המסע, אנחנו מכוונים אותם לחיים שלמים של שאיפה בלתי אפשרית למושלמות.

פרפקציוניזם הוא חרב פיפיות, הוא יכול לעזור לנו ולחבל לנו בחיים בו זמנית. לכן כדאי לנסות לשלוט בו כדי שהוא לא ישלוט בנו. אם אנחנו לא מצליחים לבד, בין אם זה כי אנחנו לא יודעים כיצד או בגלל שאנחנו פרפקציוניסטים מדי, אפשר לפנות לאיש מקצוע לקבל עזרה.

אז מה אתם חושבים, נכון שהטקסט הזה מושלם?