בתחילת החודש התפרסמה בניו יורק טיימס כתבה המתארת את חייו של פסיכיאטר אמריקאי מבוגר, אשר מתלונן על כך שהעבודה שלו כוללת בעיקר מעקב תרופתי ופגישות קצרות של 15 דקות עם מטופלים לצורך כתיבת מרשמים.

הפסיכיאטר מתלונן על כך שהוא נהנה פחות ופחות מהמקצוע שלו. אותי זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר במגמה כלל עולמית.

עד שנות השמונים של המאה הקודמת (רק לפני 30 שנה), היו מעט מאד תרופות פסיכיאטריות. אחד הכלים העיקריים לטפל במצוקה האנושית היתה הפסיכותרפיה – טיפול באמצעות שיחה. הפסיכיאטרים המבוגרים שבינינו עסקו בפסיכותרפיה במרבית הזמן ורק חלקם עסק בפסיכופרמקולוגיה (טיפול במצבים נפשיים באמצעות תרופות פסיכיאטריות). רוב הפסיכיאטרים גם אהבו את המקצוע שלהם וזה די ברור כיוון שמדובר במקצוע שמאפשר לכם להתפרנס משיחה אינטימית עם אנשים אשר כל תכליתה היא לעזור לאנשים להרגיש טוב יותר. לפני חמישים שנה פסיכיאטרים התפרנסו די טוב מפסיכותרפיה בעיקרכיוון שרק הם עסקו בזה. עם השנים יותר ויותר אנשים התחילו לעסוק בפסיכותרפיה, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים והיום יש מגוון בלי מקצוע שעוסקים בטיפול בשיחה (ולצערנו חלקם אפילו בלי כל הכשרה)

לכל דור יש את "המחלה שלו". המחלה של העידן המודרני היא דיכאון וחרדה. אחוז האנשים שסובלים מדיכאון וחרדה הולך ועולה ויש הערכות שבין 20% ל 40% מהאוכלוסיה בעולם המערבי תסבול מזה בשלב מסויים של החיים. אפשר כמובן לייחס את העליה בשיעור התחלואה להגדרות מקילות יותר של הקריטריונים של דיכאון וחרדה. אפשר ליחס את העליה גם לכך שאנחנו מתייחסים לעצבות, לכאב ולצער בתור סימפטומים של מחלה ולא לחלק מהחיים. אפשר גם להתייחס למדיקליזציה של החיים בכלל, ושל הנפש בפרט. אפשר גם להאשים את אורח החיים שלנו שגורם לנו להיות חרדים ומדוכאים, בלחץ בלתי פוסק. העובדה היא שיש יותר אנשים שמאובחנים ויותר אנשים שפונים לטיפול.

מצד שני, פחות ופחות אנשים פונים לטיפול בפסיכותרפיה. יש מחקרים שמראים שיש ירידה משמעותית של אנשים שפונים לטיפול בפסיכותרפיה כאמצעי לטפל בחרדה או בדיכאון שלהם, זאת למרות שהרוב מדווחים שהם מעדיפים טיפול בשיחה כאמצעי המועדף עליהם להתמודדות עם דכאון וחרדה. יותר ויותר אנשים מטופלים באמצעות תרופות כמו כמו ציפרלקס, סימבלטה ואחרות. ההוצאה על טיפול בבריאות הנפש עולה ועולה.

כשתרופות נגד דיכאון עובדות הן ממש כמו מעשה קסם (למרות שזה לא קשור לקסמים בכלל). אבל כשהן לא עובדות, אנחנו נכנסים לבעיה אם הטיפול כולו מושתת רק על טיפול תרופתי. מרבית המחקרים מראים שהטיפול היעיל ביותר הוא שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול בשיחה. מרבית המחקרים גם מראים שרוב האנשים בשטח לא מקבלים את השילוב הזה – בגלל שיקולים כלכליים, זמינות, חוסר נוחות.

זמן לפסיכותרפיה וזמן לתרופות

פעם לפסיכיאטרים היה זמן לשוחח עם המטופלים שלהם. הם הכירו אותם, את משפחתם, את הקשיים והכשרונות והם יכלו להתאים להם טיפול טוב יותר בגלל שהם הכירו את המטופלים שלהם. היום במרפאה ציבורית יש לך 15 דקות למטופל בממוצע. בקופת חולים אפילו פחות. האם אתה יכול לדעת משהו על המתחולל בנפשו של מטופל בתוך רבע שעה (כולל רישום במחשב וכתיבת מרשם). מבחינה כלכלית זה אולי יעיל בטווח הקצר, אבל מבחינה טיפולית לא בטוח בכלל.

התוצאה היא שפסיכיאטרים מתרכזים בטיפול תרופתי כי זה מה שהמערכת דורשת מהם (וזה גם יותר כלכלי לפעמים עבורם). טיפול פסיכולוגי מוגבל בזמן על ידי מערכת הבריאות ולכן הוא נגיש לפחות מטופלים. וכך נוצר עולם שבו הרופאים לא באמת מכירים את הנפש של המטופלים שלהם.

בקליניקה שלי, במקום בו אני עובד כפסיכיאטר פרטי  בחרתי שלא לעסוק רק ביעוץ תרופתי ומתן מרשמים. אין לי הסכמים עם אף קופת חולים כי אני לא רוצה להיות תלוי במגבלות שלהם למשך הזמן לפגישה טיפולית. אני מטפל באנשים גם בשיחות לבד וגם בשילוב של שיחה עם תרופות. אם אנשים באים אלי רק ליעוץ תרופתי (ויש כאלו כי הם מטופלים אצל פסיכולוג אחר אצלי במרכז רזולוציה או במקום אחר) אז אני מאפשר להם שעה שלמה לשיחה איתי (אם הם רוצים ואם צריך), למרות שאת עניין התרופות אפשר לסגור בעשר דקות. הסיבה היא שאני מאמין שרק ככה אני יכול באמת לדעת בצורה הטובה ביותר מה עובר על המטופלים שלי. רק ככה אפשר להגיע לפינות החשוכות שעליהן אי אפשר להספיק לדבר ברבע שעה כי הן לא "דחופות".

אין ספק שזה פחות משתלם בשבילי להקדיש שעה שלמה ליעוץ תרופתי. אני לא מרגיש צדיק כי אני יודע שיש רבים אחרים שחושבים כך ועושים כמוני. להכיר את המטופלים זו רפואה טובה יותר, ובקליניקה הפרטית אני יכול להתעקש על מה שאין לי יכולת להתעקש במערכת הציבורית. כמו שרופא משפחה טוב מכיר את המטופל, את מקום עבודתו ואת הבעיות המשפחתיות, גם פסיכיאטר טוב צריך להכיר את המכלול הנפשי של המטופל ולא לעסוק אך ורק בפסיכופרמקולוגיה.

אני חייב לסכם ולומר שאני מאמין גדול בתרופות הפסיכיאטריות. ראיתי מה הן יכולות לעשות ואיך הן מצילות חיים ומשפרות את איכות החיים של אנשים רבים. אבלחשוב שכל הרופאים, הפסיכיאטרים, מערכות הבריאות וחברות הביטוח יזכרו שתרופה היא כלי ולא מטרה ושיש זמן להשתמש בה וזמן שלא צריך להשתמש בה. רק מי שמכיר את כל הכלים ומיומן בהם יכול לעשות את ההחלטות האלו.