אחת לכמה חודשים מתפרסמת כתבה שמזהירה מפני תרופות פסיכיאטריות. לפעמים מדובר בנוגדי דיכאון, לפעמים בתרופות לקשב וריכוז, ולפעמים בעצם הרעיון שאנשים לוקחים יותר מדי תרופות במקום להתמודד עם החיים.

בחלק מהביקורת יש אמת. תרופות פסיכיאטריות אינן פתרון קסם. הן עלולות לגרום לתופעות לוואי, לא תמיד הן עוזרות, ולעיתים הן ניתנות מהר מדי, בלי אבחון מספק ובלי מחשבה על חלופות. מצד שני, גם ההתנגדות האוטומטית לתרופות יכולה להזיק. אנשים עלולים להמשיך לסבול במשך חודשים ושנים רק מפני שהם מפחדים מסטיגמה, מתופעות לוואי או מהרעיון שהם יזדקקו לכדור.

השאלה הנכונה היא לא אם תרופות פסיכיאטריות הן טובות או רעות. השאלה היא אם טיפול תרופתי יכול לעזור לאדם מסוים, במצב מסוים ובתקופה מסוימת, ומה המחיר האפשרי של טיפול לעומת המחיר של הימנעות ממנו.

עד כמה הקושי פוגע בחיים שלכם?

לא כל עצב דורש נוגד דיכאון. לא כל דאגה דורשת טיפול תרופתי נגד חרדה, ולא כל קושי להתרכז מעיד על הפרעת קשב. אנשים יכולים לעבור תקופות קשות ולהשתפר בעזרת זמן, תמיכה, שינוי נסיבות או טיפול פסיכולוגי. אבל יש הבדל בין מצוקה שאפשר לשאת לבין מצב שמתחיל להשתלט על החיים.

כדאי לשאול עד כמה אתם מצליחים לקום בבוקר, להגיע לעבודה, ללמוד, לטפל בילדים, לפגוש אנשים ולבצע פעולות בסיסיות. האם אתם עדיין עושים דברים שחשובים לכם, או שכל האנרגיה שלכם מושקעת בניסיון לעבור עוד יום? לפעמים אדם אומר שהוא מתפקד, אבל כשבודקים את הדברים לעומק מתברר שהוא לא נפגש עם חברים כבר חודשים, עובד רק באופן חלקי, דוחה כל משימה, ישן בצורה גרועה ומבלה את רוב זמנו במחשבות אשמה או בדאגה. תפקוד אינו שאלה של כן או לא. אפשר להמשיך לעבוד ועדיין לשלם מחיר נפשי עצום.

ככל שהתסמינים פוגעים ביותר תחומים, ככל שהם חמורים יותר וככל שהם נמשכים זמן רב יותר, כך יש יותר מקום לשקול טיפול תרופתי כחלק מתוכנית רחבה.

מה כבר ניסיתם?

לפני שמחליטים להתחיל תרופה, כדאי להבין מה נעשה עד עכשיו. האם ניסיתם טיפול פסיכולוגי? האם הטיפול התאים לבעיה? האם הוא נמשך מספיק זמן? האם נעשו שינויים בשינה, בפעילות הגופנית, בשימוש באלכוהול או בקנאביס, בעומס העבודה או במערכת יחסים שמייצרת מצוקה?

לא תמיד צריך לנסות כל אפשרות לפני שמתחילים טיפול תרופתי. אדם שנמצא בדיכאון עמוק, כמעט לא אוכל, לא ישן ומתקשה לקום מהמיטה אינו צריך להוכיח שניסה מספיק שיטות אחרות. במצבים אחרים, חשוב לבדוק אם התרופה מוצעת מפני שהיא באמת הצעד המתאים, או מפני שהיא הצעד המהיר והזמין ביותר. לפעמים גם הטיפול הפסיכולוגי עצמו נתקע בגלל עוצמת התסמינים. קשה לעבוד על מחשבות כשכל מחשבה מסתיימת באשמה. קשה לתרגל חשיפה כשהחרדה בלתי נסבלת. קשה לבצע משימות עם הפרעת קשב כשהאדם אינו מצליח להתארגן או לזכור אותן.

במצבים כאלו, התרופה אינה מחליפה את העבודה הפסיכולוגית. היא יכולה להפחית מעט את עוצמת הרעש, כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד.

ממה אתם באמת מפחדים?

רוב האנשים לא חוששים מהמושג טיפול. הם חוששים מדברים מסוימים מאוד. הם מפחדים לעלות במשקל, לאבד חשק מיני, להיות עייפים, לפתח תלות, לא להרגיש כמו עצמם או לגלות שהם צריכים תרופה למשך שנים. יש מי שחוששים שהתרופה תשנה את האישיות שלהם, ויש מי שמפחדים שעצם ההסכמה לקחת אותה מוכיחה שמשהו אצלם מקולקל. אלו פחדים לגיטימיים. צריך לדבר עליהם במפורש, ולא לבטל אותם במשפט כמו "אין לך מה לדאוג".

יש תרופות שעלולות לגרום לעלייה במשקל, לפגיעה בתפקוד המיני, לעייפות, לבחילות או לאי שקט. הסיכון משתנה בין תרופות, בין מינונים ובין אנשים. חלק מתופעות הלוואי חולפות, חלק מחייבות התאמת מינון, וחלק הן סיבה להחליף טיפול. המטרה אינה לשכנע אתכם לקחת תרופה. המטרה היא שתבינו על מה אתם מחליטים.

לא כל תשובה נמצאת בצ'אט?

קל מאוד למצוא ברשת סיפורים קשים על תרופות. אדם שהתחיל טיפול, סבל מתופעת לוואי וכתב על כך פוסט מפורט הוא אדם שיש לו סיבה לפרסם. מי שלקח תרופה, השתפר והמשיך בחייו בדרך כלל אינו כותב על כך. 

זה לא אומר שהסיפורים השליליים אינם אמיתיים. הם אמיתיים, אבל הם אינם בהכרח מייצגים את הסיכוי האישי שלכם להרוויח מהטיפול או לסבול ממנו. המידע צריך להגיע משיחה עם איש מקצוע שמכיר את האבחנה, את התרופה ואת מצבכם. כאשר מדובר באבחנה לא ברורה, בתגובה לא טובה לטיפולים קודמים, בשילוב של כמה תרופות או בתופעות לוואי משמעותיות, כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר שמנוסה בתחום הרלוונטי. ככל שהאבחנה מדויקת יותר, כך גם ההחלטה על טיפול יכולה להיות מדויקת יותר.

ומה לגבי הסטיגמה?

וב חיוביש אנשים שמוכנים לסבול שנים, רק לא להיות "אנשים שלוקחים תרופות". הם אומרים לעצמם שהם צריכים להתאמץ יותר, לחשי, לעשות ספורט, להתגבר או להפסיק להתפנק. לפעמים גם המשפחה אומרת להם את זה. כאילו טיפול תרופתי הוא מסלול עוקף להתמודדות אמיתית.

אבל אין פרס על סבל ללא טיפול. 

לקיחת תרופה אינה מוכיחה שלא התאמצתם מספיק. לפעמים היא דווקא מאפשרת את המאמץ. אדם בדיכאון קשה אינו בהכרח זקוק לעוד משמעת עצמית. אדם עם הפרעת קשב אינו בהכרח עצלן. אדם עם התקפי חרדה אינו פשוט צריך להירגע. המוח הוא חלק מהגוף, ואין בושה לטפל בו. עם זאת, חשוב גם לא לפשט את הדברים. ברוב המצבים הפסיכיאטריים אין בדיקה אחת שמוכיחה מה בדיוק חסר, והטיפול מבוסס על שילוב של אבחנה, תסמינים, תפקוד, ניסיון קליני והעדפות המטופל. דווקא משום שההחלטה מורכבת, היא צריכה להתקבל ברצינות, לא מתוך בושה ולא מתוך לחץ.

מה אפשר ללמוד מהמשפחה?

היסטוריה משפחתית יכולה לעזור בקבלת ההחלטה. אם קרוב משפחה מדרגה ראשונה סבל מדיכאון, מהפרעה דו קוטבית, מהפרעת חרדה או מהפרעת קשב, המידע הזה עשוי לתמוך באבחנה או לשנות את אופן הטיפול. גם תגובה של בני משפחה לתרופות מסוימות יכולה לפעמים לתת רמז, אף שהיא אינה מבטיחה שתגיבו באותו אופן.

חשוב במיוחד לספר לרופא אם במשפחה היו מצבים של מאניה, אשפוזים פסיכיאטריים, ניסיונות אובדניים, התמכרויות או תגובות חריגות לתרופות. גם אם המידע חלקי, הוא עשוי להיות משמעותי.

טיפול תרופתי הוא ניסיון, לא חוזה

אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שהתחלת תרופה היא החלטה בלתי הפיכה. בפועל, במקרים רבים מדובר בניסיון טיפולי מסודר. מגדירים מראש מה רוצים לשפר, תוך כמה זמן מצפים לראות שינוי, אילו תופעות לוואי מחפשים ומתי מעריכים מחדש את ההחלטה. טיפול טוב אינו מסתכם במתן מרשם. הוא כולל מעקב, התאמה ושיחה מתמשכת על מה שהתרופה עושה ומה שהיא אינה עושה.

חשוב גם לזכור שהשאלה אינה רק מה הסיכון בלקחת תרופה. צריך לשאול גם מה הסיכון בלא לטפל. דיכאון ממושך עלול לפגוע בזוגיות, בעבודה, בבריאות הגופנית ובתחושת הערך העצמי. חרדה כרונית עלולה לצמצם את החיים בהדרגה. הפרעת קשב שאינה מטופלת יכולה להוביל לכישלונות חוזרים, לעימותים ולתחושה עמוקה של חוסר מסוגלות. גם להמתנה יש מחיר. גם להימנעות יש תופעות לוואי.

לפעמים המסקנה תהיה שכדאי להתחיל טיפול תרופתי. לפעמים עדיף להמתין, להתחיל בטיפול פסיכולוגי או לטפל קודם בגורם אחר. ולעיתים ההחלטה הנכונה היא לנסות תרופה, לעקוב באופן מסודר ולהיות מוכנים לשנות כיוון. המטרה אינה לקחת כמה שיותר תרופות, וגם לא להוכיח שאפשר להסתדר בלעדיהן. המטרה היא לחיות טוב יותר.