דמיינו מטופל שאתם מכירים כבר כמה חודשים ומתמודד עם OCD וחרדה. במשך תקופה הוא השתתף בקבוצת תמיכה שבועית, והיא אפילו עזרה לו, אבל בפגישה הבאה הוא מספר שהפסיק להגיע. כששואלים למה, מתברר שהוא מבלה כמה שעות בכל ערב בשיחות עם צ'טבוט. "הוא מבין אותי יותר טוב מכל אחד אחר", הוא אומר.

לכאורה, אפשר להסתפק בשאלה אם השימוש עוזר לו או לא, אבל זה לא מספיק. כבר בסיפור הקצר הזה יש שלושה נתונים קליניים חשובים: הוא משתמש במשך שעות, הוא מייחס לצ'טבוט משמעות רגשית גדולה, והוא ויתר על משהו שעזר לו קודם. אף אחד מהדברים האלה בפני עצמו אינו מוכיח שיש בעיה. ביחד הם מצדיקים בירור רציני יותר.

שימוש ב AI צריך להיכנס לאנמנזה

אנחנו רגילים לשאול מטופלים על שינה, אלכוהול, קנאביס, רשתות חברתיות ופעילות גופנית. הגיע הזמן להתחיל לשאול גם על שימוש בבינה מלאכותית. לא משום שכל שימוש ב־AI הוא מסוכן, אלא משום שהוא יכול להפוך לחלק משמעותי מהאופן שבו אדם חושב, נרגע, מקבל החלטות ומתמודד עם מצוקה. אם לא נשאל, ייתכן שלא נדע שהוא בכלל שם.

כדאי להתחיל מהשאלות הבסיסיות: באיזה כלי אתה משתמש, כמה פעמים ביום ולמשך כמה זמן. חשוב לשאול מתי האדם פונה לצ'טבוט, למשל כשהוא לחוץ, בודד, לא מצליח להירדם או צריך לקבל החלטה. כדאי גם להבין מה קורה כאשר הוא אינו יכול להשתמש בו. האם הוא פשוט מתאכזב, או מרגיש שאינו מסוגל להירגע, להחליט או להירדם בלעדיו.

השלב הבא הוא להבין את התוכן. על מה אתם מדברים, האם אתה חוזר שוב ושוב לאותם נושאים, והאם אתה מבקש אישור, פרשנות או הרגעה. כדאי לשאול איך האדם מרגיש מיד אחרי השיחה וכמה זמן ההשפעה נמשכת. לעיתים התשובות כבר מבהירות אם מדובר בכלי עזר גמיש, או בדפוס נוקשה שמתחזק את הבעיה.

שימוש ממושך אינו בהכרח שימוש בעייתי. אדם יכול לבלות שעתיים עם צ'טבוט לצורך כתיבה, לימוד או ארגון מחשבות בלי שתהיה לכך השפעה שלילית. לעומת זאת, עשרים דקות של בקשת אישור כפייתית עשויות להיות משמעותיות מאוד. השאלה אינה רק כמה זמן האדם משתמש, אלא מה הוא עושה שם, מדוע הוא חוזר ומה משתנה בחייו בעקבות השימוש.

מה ה־AI מחליף

משך השימוש הוא רק חלק מהתמונה. חשוב יותר להבין מה קורה סביבו. האם האדם ישן פחות, נפגש פחות עם אנשים, מפסיק להגיע לטיפול או מוותר על פעילויות שעזרו לו. שינוי כזה מספר לנו הרבה יותר ממספר הדקות מול המסך.

במקרה של המטופל עם ה־OCD, העובדה שהוא הפסיק להגיע לקבוצת התמיכה משמעותית במיוחד. ייתכן שהצ'טבוט באמת עוזר לו להרגיש טוב יותר ברגעים של חרדה, אבל ייתכן שהוא גם מספק הרגעה מיידית במקום לאפשר לו לשאת את אי הוודאות. במקרה כזה, כלי שנתפס כתמיכה עלול להפוך לחלק ממעגל שמתחזק את ההפרעה.

כדאי לבדוק אם השימוש גמיש או נוקשה. האם האדם יכול לבחור מתי לפנות לצ'טבוט, או שהוא מרגיש שחייבים לבדוק איתו כל ספק, החלטה או תחושה. האם הוא משתמש בו לצד קשרים אנושיים, או במקום קשרים אנושיים. האם הוא מסוגל לצמצם את השימוש כאשר הוא פוגע בשינה, בטיפול או בתפקוד.

אותה טכנולוגיה, פעולה אחרת

טכנולוגיית הצ'אט יכולה להשפיע בצורות שונות אצל אנשים שונים.

• אצל אדם עם OCD, צ'טבוט יכול להפוך למקור בלתי נגמר של בקשת אישור והרגעה. המטופל יכול לשאול שוב ושוב אם הוא בטוח שלא פגע במישהו, אם סגר את הדלת או אם תחושה גופנית מסוימת מסוכנת. ההקלה המיידית מעודדת אותו לחזור, אך עלולה לחזק בטווח הארוך את הצורך לבדוק ולקבל אישור.
• אצל אדם עם דיכאון, הסיכון יכול להיראות אחרת. צ'טבוט יכול להמשיך כמעט בלי סוף שיחה רומינטיבית על השאלה למה אני כזה, למה זה קרה לי ומה לא בסדר בחיים שלי. אם האדם יוצא מהשיחה עם יותר בהירות או החלטה מעשית, היא יכולה לעזור. אבל אם הוא פשוט ממשיך לעבד את אותה מחשבה במשך שעות, ייתכן שהכלי משרת את הרומינציה במקום לעצור אותה.
• אצל מי שמתמודד עם חרדה חברתית או בדידות, הצ'טבוט מציע משהו שקשה להתחרות בו. הוא זמין בכל שעה, אינו נעלב ואינו דוחה. עבור חלק מהאנשים זו דרך בטוחה לתרגל שיחה או להתמודד עם לילה קשה. אצל אחרים, אותה נוחות בדיוק עלולה להפוך לסיבה להימנע עוד יותר מקשרים אנושיים.
• גם במאניה, בפסיכוזה או בחשיבה דלוזיונלית יש צורך בזהירות מיוחדת. מודל שפה מסוגל להמשיך כמעט כל קו מחשבה שהמשתמש מציג לו, להוסיף פרטים ולנסח אותו באופן משכנע. הוא אינו תמיד מזהה שהרעיון שהוא מפתח הוא חלק מתהליך פסיכוטי, ולכן עלול להעניק מבנה והיגיון למחשבה שמתרחקת מהמציאות.

מצד שני, אותה טכנולוגיה יכולה גם לסייע. מטופלים יכולים להשתמש בה כדי להתכונן לפגישה, לארגן שאלות, לסכם מחשבות, לנסח הודעה קשה או לתרגל מיומנות שכבר נלמדה בטיפול. ההבדל אינו תמיד בתוכנה עצמה, אלא בדרך שבה היא משתלבת בדפוס הקליני ובחיי האדם.

לא כל המערכות נבנו לאותה מטרה. צ'טבוטים כלליים כמו ChatGPT, Claude או Gemini נבנו למגוון משימות, אך אנשים משתמשים בהם גם להתייעצות רגשית, קבלת החלטות והרגעה. כאן הסיכון יכול להיות פחות סביב תחושת מערכת יחסים ויותר סביב הסתמכות יתר. אדם עלול להתרגל לבקש מהמודל שיחליט, יאשר או ירגיע בכל פעם שעולה חוסר ודאות. יש גם מערכות שממותגות ככלים לבריאות הנפש. המיתוג הטיפולי עלול לגרום למשתמש להניח שהמערכת יכולה לעשות יותר מכפי שהיא באמת יכולה. חשוב לבדוק אם היא משמשת כתוספת לטיפול או כתחליף לו, ואם המטופל מקבל ממנה עצות רפואיות או אבחנתיות.

אני בטוח בעצמי לכן אני גם צודק

מודלים יכולים לנסח תשובות שוטפות ובטוחות גם כאשר המידע חלקי או שגוי. מטופל יכול לבקש מהצ'טבוט לפרש התנהגות של בן זוג, לאבחן אדם אחר, לקבוע אם הוא נמצא במערכת יחסים פוגענית או להחליט אם תרופה גורמת לתסמין מסוים. התשובה עשויה להישמע מקצועית מאוד, אף שהיא מבוססת על מידע חד צדדי וחסר. לכן חשוב לשאול לא רק אם השיחה עזרה, אלא גם מה הצ'טבוט אמר ומה האדם עשה בעקבותיו. האם הוא שינה טיפול, ביטל פגישה, ניתק קשר או קיבל החלטה משמעותית על בסיס השיחה. בנוסף, אנשים משתפים צ'טבוטים בפרטים רפואיים, משפחתיים ומיניים, ולעיתים מניחים שהשיחה חסויה כמו שיחה עם מטפל. אין צורך להפוך כל פגישה לשיעור באבטחת מידע, אבל כדאי לבדוק אם המטופל מבין שהמערכת אינה חדר טיפולים.

התגובה הנכונה לשימוש משמעותי ב־AI אינה בהלה וגם לא התלהבות. כדאי להתחיל בסקרנות שיש לה כיוון: מה אתה עושה שם, כמה זמן, למה דווקא עכשיו, מה אתה מקבל מהשיחה ומה השתנה בחיים שלך מאז שהתחלת.

אנחנו לא צריכים להפוך למומחי טכנולוגיה. אנחנו כן צריכים לזהות מינון, דפוס, טריגר, פונקציה, החלפה ופגיעה בתפקוד. AI כבר נכנס לחדר הטיפולים, גם אם הטלפון נשאר בכיס. לכן השאלה כבר אינה אם מטפלים צריכים לדבר עם מטופלים על בינה מלאכותית. השאלה היא אם אנחנו יודעים לשאול את השאלות הנכונות.