הפסיכולוגיה של טוויטר, חלק I
חלק גדול מאלו שגולשים באינטרנט נחשפו בדרך כלשהי לתופעת twitter. למרות שבארץ יש ככל הנראה לא יותר משלושת אלפים מכורים קבועים, הם עושים רעש כמו שלוש מאות אלף. לברק אובמה יש 900000 עוקבים בטוויטר, לאשטון קוצ'ר יש יותר ממליון ולי יש רק עשרה. אבל אני חושב שהשאלה הגדולה ביותר, זו שכל אלו שעדיין לא התחברו שואלים את עצמם וזו שאלו שהתמכרו לא טרחו לשאול, היא למה אנשים משתמשים בטוויטר?
למה זה מעניין בכלל?
בעקרון, טוויטר הוא שירות מיקרו-בלוגים. הרעיון הבסיסי הוא שבדיוק כמו בלוגים הוא מאפשר לכל אחד לפרסם טקסטים בכל נושא באופן מיידי ולשגר אותם למרחבי הרשת. ההבדל הוא שמדובר כאן ברסיסי מידע של 140 תווים, ולא בטקסטים ארוכים. המשמעות היא שבעצם לא מדובר בשיחות אלא בקטעי שיחה, בפרטים קטנים, בהמלצות ללינקים או ברסיסי מידע.
הדבר המעניין ביותר בטוויטר עבורי, בתור פסיכיאטר עם עניין לא מבוטל באינטראקציה פסיכולוגיה / טכנולוגיה, היא למה זה עובד עבור המשתמשים. המציאות העגומה היא שאנחנו חיים בחברה שמשתוקקת לתחושת שייכות וקהילה, אבל לא מצליחה לקבל את זה. במשך אלפי שנים בני האדם חיו בקהילות של 30-100 אנשים, והמוח האנושי מותאם להתנהלות בתוך קהילות כאלו. ככל שאנחנו מתקדמים לעבר חברת המידע של המאה העשרים ואחת, כשאפילו בני משפחה גרעינית מתגוררים על פני כל הגלובוס, מתברר שהגרעין הקהילתי הישן הולך ומתפורר ולכן אנחנו מחפשים לעצמנו קהילות במקומות אחרים. כמה מאנשים שקוראים את הטקסט הזה יודעים יותר על מישהו שגר בצד השני של הארץ מאשר על השכן שפוגשים כל בוקר במעלית?
פסיכולוגיה של מציצנות
אם הייתי רוצה להיות פשטני הייתי שולף כאן את היררכיית הצרכים של אברהם מאסלו ומסביר שטוויטר עובד על הרמה השלישית של סיפוק צרכים, הרמה של שייכות, אהבה וקשר. אבל עדיין, זו גישה פשטנית מדי להבנה של צרכים אנושיים כי היא לא מספיק מתארת את הרבדים השונים שקיימים בו זמנית ברשת.
אחד הצרכים הבסיסיים שלנו הוא להרגיש שייכות לקהילה. בניגוד לפייסבוק או בלוגים, טוויטר מספק לנו גישה לרגעים הקטנים של החיים, אלו שאנחנו לא שמים לב אליהם בדרך כלל. אם בבלוגים מדובר בדברים חשובים ששווה לכתוב עליהם איזה פוסט מושקע (כמו זה לדוגמא), ובפייסבוק העיסוק המרכזי שלך הוא לנהל מועדון חברים על ידי רשימות של חברים שמותר או אסור להם לדעת עליכם דברים, אז טוויטר מספק משהו שונה לחלוטין: הוא מאפשר לנו להיות חלק מרחש הרקע של הקהילה.
תחשבו על זה ככה: בשביל שאתה תרגיש באמת חלק מקהילה, אתה צריך להכיר את הנפשות הפועלות, את הדמויות המובילות ולדעת מה הם אומרים, אבל יותר מזה אתה צריך להכיר את הרכילות, את הלכלוכלים, את ההתנהגויות הקטנות ואת הכעסים והמריבות. בשביל להיות חלק מקהילה אתה לא יכול לפרסם או לקרוא פוסט בבלוג. בשביל להרגיש שייך אתה לא צריך שיהיו לך 300 או 1000 חברים רשומים בפייסבוק. בשביל להרגיש שאתה חלק מקהילה, צריך פשוט להיות שם, בפנים, במריבות, בהצלחות, ברגעים הקטנים.
הדבק שמחזיק את הקשרים
טוויטר מאפשר לנו את זה, ובדיוק כמו בקהילה קלאסית הוא מאפשר גם להכנס ולצאת, להרגיש ולהתנתק. להיות חלק ולהתעדכן בפרטים, ואז ללכת לעבודה ולחזור להתעדכן שוב. בדיוק כמו כשאתם נפגשים עם חבר שמספר לכם את פרטי הרכילות האחרונים או מה שקרה שלשום במשרד. הדברים הקטנים, המשעממים, המיותרים. הדברים הכל כך לא חשובים באמת – הם אלו שהופכים אותנו לחלק מקהילה.
בעצם, אם מישהו כותב הודעה על מה שהוא אכל במסעדה, האם זה כל כך מוזר? זה בדיוק כמו לספר את זה בטלפון לבן משפחה או לחבר, רק שעכשיו כמו כל דבר אחר עושים את זה ברשת. ואם קראתם את ההודעה הזו במקרה, אז זה בדיוק כמו לעמוד במעלית ולשמוע מישהו מספר את זה לחבר שלו. כמובן שזה לא מעניין באמת אף אחד מלבד הקהילה שלנו, אבל את הקהילה שלנו זה כן מעניין.
במובנים רבים, טוויטר הוא תמונה מתעדכנת ללא הפסקה של הדבק שמחזיק קהילות ביחד. אנחנו, שכל כך רוצים להרגיש שייכים, נדבקים לטוויטר ומעדכנים ללא הפסקה. מתמכרים לשייכות. כדי שיראו אותנו, כדי שירגישו אותנו, כדי שנהיה חלק. רק לא להיות לבד. אפילו פייסבוק רוצה להיות חלק מהקהילה. זו הסיבה שהעמוד הראשי של פייסבוק נראה עכשיו כמו טוויטר. היי, אפילו לי יש עכשיו חשבון בטוויטר.
להמשך הקריאה: הפסיכולוגיה של טוויטר, חלק 2 (על חרדה וחוסר סימטריה)
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
25 תגובות לרשימה ”הפסיכולוגיה של טוויטר, חלק I“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שני, 27 באפריל 2009 בשעה 17:00
מעניין מאוד, במיוחד מה שאתה אומר לגבי הצורך להיות חלק מהרחש של הקהילה
יום שני, 27 באפריל 2009 בשעה 17:05
מדויק ומרתק. תודה (בבקשה בדוק מייל אקסטופיה)
יום שני, 27 באפריל 2009 בשעה 17:10
אני חושב שזה אישור להיותם קיימים. קרי, אין את העין הרואה(המלטפת/מרוגזת/הבוחנת פרובוקציה וכו'). תחשוב על מישהו שכותב ספר רק שאין לו קורא, או שהוא הקורא של עצמו; מלבד הקול הפנימי לא קיים כלום. ומכאן, האינטרנט החברתי הוא הספר, והמצב שנכתב (נניח "עכשיו אני בקניון רמת גן") הוא הדרישה לאישור שהוא בעצם בקניון רמת גן. ומשם, תגובות הקוראים או עצם השמת העדכון העצמי מקיים את הספר בללותו.
זה התוצר, הבן דודה של הטייטלים בסדרות הריאליטי; "דוד, עורך דין, תל אביב", הוא המשפחה המורחבת של "דוד, שוב רואה ערוץ 23 בשידור מחזורי".
אבל מעל לכל, העידכונים הם נסיון להגיע להווה, והרי אי אפשר להגיע להווה.
יום שני, 27 באפריל 2009 בשעה 17:59
תגיד, אולי אתה מנחה אותי בתזה? 🙂
יום שני, 27 באפריל 2009 בשעה 18:19
אני חושבת שדוקא אחד החסרונות של טוויטר הוא בחוסר היכולת שלו ליצור קהילה. לעומת פייסבוק, שבו יש מקום לתגובות ולדיון על כל סטטוס שנכתב, לטוויטר אין את הפורמט הזה של 'שיחה', הוא יותר מתמקד בקשר שבין אדם לאדם. זה בעצם כמו לפגוש כל יום שכן אחד במעלית, אבל אף פעם לא להצטרף לזקנים שיושבים בגינה ליד האינטרקום.
היתרון של טוויטר הוא באמת בלגיטימציה שהוא נותן לכל שביב מידע דבילי שעובר בראש – מבחינתי זה המקום למחשבות שנחשבות 'ספאמיות' מדי כדי להופיע בניוז פיד של 150 חברי הפייסבוק שלי…
אגב, אני לא מסכימה שהשימוש האידיאלי בפייסבוק הוא "לנהל מועדון חברים על ידי רשימות של חברים שמותר או אסור להם לדעת עליכם דברים" – פייסבוק יכול להיות גם הוא להוות קהילה שחולקת מחשבות ושיחות ושיתוף בלינקים וכדומה, הבעיה העיקרית היא שרוב האנשים פשוט לא לוקחים אותו למקום הזה..
יום שני, 27 באפריל 2009 בשעה 19:01
הניתוח שלך מעניין ובהחלט העלית כמה רעיונות שלא חשבתי עליהם. אבל השאלה הבאה היא האם זו באמת קהילה – זאת אומרת, האם זה אכן יספק את תחושת השייכות? והאם זה בכלל נעים?
כי אני בטוויטר שבועיים או שלושה וכבר עולה בי תחושת מיאוס איומה.
יום שני, 27 באפריל 2009 בשעה 19:04
אגב, פתאום עלה לי שהטלטקסט זה הטוויטר של פעם. לא?
רותם אבוהב: "נשארתי בבית"
יום שני, 27 באפריל 2009 בשעה 19:17
עכשיו הבנתי שבעצם הטלטקסט של פעם היה הטוויטר הזה.
רותם אבוהב: "שוב נשארתי בבית".
יום שלישי, 28 באפריל 2009 בשעה 9:04
אודי שרבני: קצת אחרי הטלטקסט היה טוויטר של ממש בעמודים האחוריים של "העיר" רק שהוא היה עובד בדיליי של שבוע דרך הודעות קצרצרות בטלמסר שהיה הצעקה הטכנולוגית האחרונה.
יום שלישי, 28 באפריל 2009 בשעה 16:09
מעניין שפעם רציתי שייכות אז הצטרפתי לקיבוץ. בא אלוהים וצחק עלי.
יום רביעי, 29 באפריל 2009 בשעה 2:37
[…] מדברים על טוויטר. יש כמה שעושים את זה דווקא בצורה מאוד מעניינת אבל הרוב די משעממים ובנאלים (בסופו של דבר טוויטר פה כבר […]
יום חמישי, 30 באפריל 2009 בשעה 9:21
נראה לי שטוויטר עובד יותר על הצורך בהשקעה מינימלית ככל האפשר 🙂
למה לי לנהל בלוג, לכתוב פוסטים, להגיב למגיבים, וללכת לקרוא את הבלוגים שלהם, אם אני יכול לתקוע איזו שנינות ב-10-15 מילים ולצאת מעודכן?…
יום שישי, 01 במאי 2009 בשעה 17:04
@ענתקה, אני חושב שמדובר בסוג אחר של קהילה. אדם שמגיע לקהילה מבחוץ לא מבין בדרך כלל על מה מדברים. ככל שהוא "נכנס לעניינים", מדבר את השפה, הוא הופך לחלק מהקהילה. זה בדיוק מה שכתבתי.
@רוני, המיאוס מגיע מהעדר פילטרים. זה משהו שכרגע טוויטר עצמו לא מתמודד איתו (אבל תוספים חיצוניים כן עוזרים), בנוסף זו בעיה של כל מנגנוני הסטטוספרה – העדר יכולת להפריד בין עיקר וטפל.
@אבי, אתה צודק, אבל לא צודק. מעורבות בקהילה, או בניית מוניטין קשורים לא רק בעדכונים קצרצרים אלא גם במהות. אם אתה קיים רק בטוויטר אתה לא באמת קיים. בשביל נוכחות אמיתית צריך לפעול במגוון פלטפורמות. לכן האנשים הבולטים ביותר לא יפעלו רק שם.
יום שישי, 01 במאי 2009 בשעה 20:09
ניתוח מעניין ומסקרן מאוד.
שתי נקודות:
א. נראה שלא התייחסת לערך חשוב מאוד שקיים בטוויטר: המיידיות. כשאני כותב שאני אוכל במסעדה, אני במסעדה. לא הייתי צריך לחזור הביתה ולשבת מול מסך הניהול של וורדפרס בשביל לדווח על זה.
אתה מרגיש הכי שייך כשאתה קרוב למרכז הלולאה; אתה במרכז הלולאה כשאתה יודע ראשון; אתה יודע ראשון כשאתה יודע און-ליין.
כאן טוויטר יושב לי יפה בראש בסמוך לטלפון הסלולרי. הרי מהו טוויטר אם לא SMS מיידי לכל החברים/העולם.
ב. כתבת שטוויטר מאפשר להכנס ולצאת, "ללכת לעבודה ולחזור להתעדכן שוב". אני דווקא רואה פה עניין עיקרי שטוויטר שוכחים לטפל בו. שצף התוכן בטוויטר לא מאפשר לי לדעת הכל גם כשאני לא מקשיב (בניגוד לסדר האנאלי של קורא ה-RSS שלי).
ואולי זה דווקא נחמד.
@ענתקה – משתמשת בטוויטר כדי לא *להספים* את פיד הפייסבוק שלך? לפחות אצלי, הפיד בפייסבוק הוא ערימה של ספאם לא-רלוונטי ולא-מעניין, שאולי יום אחד יגדל להיות טוויטר (אבל גרסה צבעונית, עם וידאוים ותמונות וקונטקסט חברתי עשיר).
יום ראשון, 03 במאי 2009 בשעה 9:26
[…] הקודם (הפסיכולוגיה של טוויטר, חלק I) כתבתי שטוויטר במיוחד (וגם שאר הרשתות החברתיות) פועל על […]
שבת, 09 במאי 2009 בשעה 11:40
[…] יש לפעמים פוסטים מאוד מעניינים וכל אחד לוקח את זה לזווית שלו, אבל קצת נמאס לי לשמוע על […]
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 11:13
[…] לוינסקי כתב על המענה שטוויטר נותן לצורך שלנו בתחושת קהילה. גם הוא […]
יום שלישי, 12 במאי 2009 בשעה 18:12
[…] של טוויטר מתוך הבלוג של הפסיכיאטר ירדן לוינסקי – חלק 1 , חלק 2 על התוכן ההולך ומתקצר. דברו קצר – טור של ליאור […]
יום שישי, 15 במאי 2009 בשעה 1:42
[…] רק לו) אלא בעיקר משום שהיא עונה על צורך עמוק בקהילה, כפי שאבחן יפה ירדן לוינסקי. זה למעשה המניע שגורם לנו לעתים ללחוץ שוב […]
יום שישי, 22 במאי 2009 בשעה 6:09
[…] מה, באיזה שהוא שלב הבנתי שאולי זה לא צירוף מקרים שכאשר הם כן כותבים, הם כותבים על […]
יום ראשון, 31 במאי 2009 בשעה 9:09
[…] שגיליתי עם העדכונים של הסטטוסים היא שזה משפיע על הקשרים שלנו עם אנשים אחרים. מצד אחד אנחנו עסוקים בלעדכן את הסטטוס […]
יום שני, 20 ביולי 2009 בשעה 0:15
[…] יש לפעמים פוסטים מאוד מעניינים וכל אחד לוקח את זה לזווית שלו, אבל קצת נמאס לי לשמוע על […]
יום ראשון, 18 באוקטובר 2009 בשעה 10:29
[…] על יחסים ברשת ברמה שהיא כמעט זהה ליחסים מחוץ לרשת. באמצעות טוויטר ופייסבוק אנחנו יכולים להרגיש חלק מקהילה ולהרגיש אפילו את הדופק […]
יום רביעי, 04 בנובמבר 2009 בשעה 15:35
אנשים מנהלים מערכות יחסים וירטואליות
פחות ופחות אמיתיות. מה זה אומר עלינו? עליהם?
זה מאוד מסוכן בעיני כל מה שקורה פה עם התקשורת
החוכמה הוא להבין למה ומה הצורך ואז באמת לספק לו מענה אמיתי. מה בחיים כרגע צריך? באמת באמת בפנים.
ככה אני רואה את זה. טוויטר..WTF??
יום שלישי, 15 בדצמבר 2009 בשעה 0:01
[…] לדבריו זווית ייחודית ומעניינת, במיוחד כשהוא כותב על הפסיכולוגיה של טוויטר או השפעת המדיה החברתית על הטיפול […]