נצחון האמונה או: ריטלין מצמיח קרניים
בעידן בו כל העובדות נתונות לפרשנות, המדע הוא עניין של אמונה וכל אחד יכול להציג את עצמו כמומחה למשהו, אין פלא שאנחנו עסוקים בויכוחים מיותרים שבעיקר מלהיטים את הרוחות ונותנים קרקע פוריה לדמגוגים וטרולים להפעיל אותנו.
קחו לדוגמא את נושא הפרעות קשב וריכוז. אין כמעט אדם שאין לו דעה מגובשת מבוססת הוכחות מדעיות שהוא חקר בעצמו בגלישה באינטרנט באתר שהוא מצא, והוא יודע בדיוק מה זו ההפרעה, מי סובל מהפרעת קשב, איך מטפלים בה בצורה המתאימה ביותר ומי אשם בעצם הקיום שלה. הרי גם הוא פגש מישהו שיש לו הפרעת קשב. או שיש לו בעצמו. או שיש למישהו במשפחה שלו. או אברי גלעד.
ריטלין עושה לך קרניים
כמו כל שנה מגיע חודש ספטמבר. ולקראת שנת הלימודים מייד יצוץ מישהו שיכתוב כתבה פרובוקטיבית, שבה הוא 'מתאבד מקצועית' כי הוא "יוצא נגד הזרם", (כשהוא בעצם קופץ על הטרנד הפופולרי שהוא בעצם 'הזרם' נגד הפסיכיאטריה) ויכריז שהוא הבין, גילה את האור, ומאמין שאין דבר כזה הפרעת קשב. במקרים 'הטובים' ביותר כדי לחזק את הטיעון, הוא יסתמך על היותו בעל מקצוע ועל שימוש בז'רגון מקצועי כדי לתת לטיעון שלו נופך של אמינות גבוהה יותר. הרי רופא ילדים שטוען שטיפול בדבש מלכות טוב ללוקמיה תמיד ישמע יותר רציני מכוורן שיטען את אותה טענה.
כמובן, שככל שהטיעונים יותר דמגוגים, יותר פרובוקטיבים, יותר יושבים על הנקודות הכואבות של אנשים, על הפחדים של ההורים, מייד יקפצו אנשים אחרים ויטענו טענות נגד, יעלבו, ילחמו על כבודם האבוד. פייסבוק וטיוויטר יחגגו עם לייקים ואפילו תכניות הבוקר בטלויזיה וברדיו ימהרו להזמין את כותב המאמר המכובד לעימות עם איש מקצוע אחר להתנגשות פנים אל פנים. מה לעשות, צריך להזין את מכונת הרייטינג ואין כמו קצת מכות כדי להעלות את מפלס הרגש.
וככה נגררים אנשי מקצוע רציניים לשבת באולפן עם פרובוקטורים ולנהל דיון שמשווה בין מדע לבין אמונה. בין ממצאים מעבדתיים לבין תחושות. אי אפשר לנצח בטיעונים מדעיים אמונה, כמו שאי אפשר לנצח בדיון הפילוסופי הקיומי איזה צבע יותר יפה – כחול או אדום.
לכן אין מה להתעצבן על אותו כותב, ואין באמת טעם לדון איתו בדקויות של האבחנה. הרי הוא מאמין. ואמונה יותר חזקה מעובדות.
הבעיה היא שדמגוגים ופרובוקטורים לעולם לא ישלמו את המחיר של הפרובוקציה. במקרה הזה, את המחיר ישלמו הילדים שלא יאובחנו כי 'כולם סובלים מהפרעת קשב אז לא צריך לטפל בזה'. ישלמו ההורים שלא יטפלו בילד שלהם כי 'בית הספר ומערכת החינוך אשמה אבל הפסיכולוג אמר שאם רק נכניס אותו למסגרת אלטרנטיבית כל הבעיות יפתרו'. ישלמו מבוגרים שלא אובחנו בזמן ולא שרדו אף עבודה יותר משנה.
אז גם השנה, הגיע פסיכולוג והודיע לעולם שהוא גילה את האמת: אין דבר כזה הפרעת קשב, וריטלין הוא סם. ואז מתחיל רצף אסוציאציות חשיבה שבו הוא מסביר את התאוריה שלו:
העובדה שיש אבחון יתר היא ההוכחה שאין הפרעה כזו בכלל (היי, גם יש הרבה קצרי ראיה, וזו ההוכחה שכולם רואים מצויין). העובדה שיש יותר בנים מאובחנים מבנות (נכון, גם יש יותר נשים חולות במחלות אוטואימוניות מגברים, אז זו הוכחה שהן לא חולות), והעובדה המדהימה שחלק מהאנשים הבוגרים כבר לא עומדים בקריטריונים של ההפרעה (מדהים, גם יש אנשים שירדו במשקל אז הם כבר לא morbid obesity). כדי לנתץ את הטענה שמדובר בהפרעה, הוא מסביר שרבים מהסובלים מהפרעת קשב מצליחים להתלבש לבד ולכן ריככו את הקריטריון שההפרעה גורמת לבעיה תפקודית, ומכיוון שרובם לא מתים מהפרעת קשב, כנראה שהיא לא מסכנת חיים (ספר את זה לסיכוי של פי 2-4 לעשות תאונות דרכים).
לשיטתו, ה'אין הפרעת קשב' גם גורמת מצוקה כי כל קושי גורם מצוקה, ולכן זו לא הפרעה. להבדיל, גם אוטיזם יכול לגרום מצוקה אבל מכיוון שאין בדיקת דם לאוטיזם, באותו טיעון אפשר לומר שאין אוטיזם.
מצאנו מי אשם בהפרעת קשב!
ועכשיו הגענו לאשמים האמיתיים: מערכת החינוך. מכיוון שהבעיה מתגלה בגיל צעיר, אבל אין באמת בעיה נוירוהתפתחותית, אז מי שאשם זה בעצם הצפיפות בכיתות והמורים האטומים. לא שאני חושב שצפיפות בכיתות או מורה לא אמפתי זה דבר טוב. אבל איך מסתדרת התאוריה עם ילדים שלומדים בחינוך הדמוקרטי, אנתרופוסופי או בחינוך ביתי, שממש מתים לשבת וללמוד תחום שהם אוהבים אבל לא מצליחים להתמקד בו חמש דקות? איך זה מסתדר עם ילד שממש רוצה ללכת לצופים אבל לא מצליח לשבת בפעולה עשר דקות או לשבת בחוג שהוא התחנן אל ההורים שלו ללכת אליו. אולי בעצם מי שאשם זה מזג האויר.
הפרעת קשב היא לא הפרעה לימודית ואינה קשורה למערכת החינוך. תשאלו את כל אלו שמתמודדים עם הפרעת הקשב שלהם בעבודה, בזוגיות, בהורות, בפנאי. לארגן חופשה עם הילדים לשבוע באוסטריה כשיש לך הפרעת קשב, זה סיוט גם אם אין לך ילדים בכלל. שינתקו לך את החשמל בבית כי לא שילמת חשבונות כבר חצי שנה למרות שיש לך הרבה כסף בבנק, זה לא קשור במערכת החינוך.
אז מצד אחד אין הפרעה, מצד שני מערכת החינוך אשמה בהכל (טוב שיש את מי להאשים). ואז נשלף נשק יום הדין. הריטלין. כמו תופי הטמטם אני שומע את דפיקות הלב של ההורים נלחצים. גילינו את אמריקה! מדובר בסמים! אין פתרונות קסם! יש תופעות לוואי!
אני אגלה לכם סוד קטן. יש תופעות לוואי גם כשמקשיבים לשטויות של אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים.
טיפול מקצועי בהפרעת קשב לא כולל רק טיפול תרופתי. אני לא מכיר הורים שנותנים תרופות וחושבים ככה, אני לא מכיר מבוגרים שמתמודדים עם הפרעת קשב וחושבים שרק התרופות הצילו להם את החיים. טיפול בהפרעת קשב זו עבודה קשה לכל החיים. זה לא נגמר אחרי הבגרויות. טיפול תרופתי הוא לא סוכריות וצריך לקחת אותו בשיקול דעת. הוא עוזר בתחומים מסויימים של ההפרעה אבל לא בתחומים אחרים. בשביל זה צריך גם טיפולים כמו אימון התנהגותי, פעילות גופנית, תזונה בריאה, הרגלי שינה. אם יש תופעות לוואי צריך למצוא מינון אחר, תכשיר אחר, טיפול אחר. בדיוק כמו בכל טיפול תרופתי בכל תחום. העובדה שיש אנשים שלוקחים תרופות ולא צריכים לקחת זו בעיה שצריכה פתרון, אבל להשוות טיפול תרופתי בליקוי נוירו-התפתחותי מוכר אשר כבר יש הוכחות הדמייתיות וגנטיות לקיומו, לטיפולי המרה בהומוסקסואליות נועד פשוט לפגוע בלגיטימיות של אנשים שבוחרים בטיפול.
בסופם של הטיעונים הסותרים, הוא קורא לשאר המטפלים להפסיק את הטיפולים ולא לגרום נזק לילדים הבריאים שפשוט נקלעו שלא בטובתם לעולם הזה. Primum Non Nocere, על פי שבועת הרופאים. ואני אומר, טול קורה מבין עיניך. כמו כל דמגוג, הוא חותם את המאסה שלו בהכרזה שתיכף יתייגו אותו באבחנה פסיכיאטרית. מסכן. אם מבחינתך אבחנה בבריאות הנפש היא אות קין, אולי פסיכולוגיה זה לא מקצוע מתאים עבורך. אני לא חושב שהוא סובל מהפרעה פסיכיאטרית. ממש לא. המאמר הוא פשוט קליק בייט קלאסי. וגם אני נפלתי בקליק בייט.
לפחות אני במודע, כדי לעזור לאנשים המסכנים שהתפתו ולחצו על הלינק וקראו, נאלץ להסביר למה זה לא כדאי שבגלל מאמר מיותר הם לא יטפלו בעצמם או בילדים שלהם. הנה, השתתפתי בחגיגת הרייטינג.
זהו, נגמר לי הריכוז.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
12 תגובות לרשימה ”נצחון האמונה או: ריטלין מצמיח קרניים“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שלישי, 03 בספטמבר 2019 בשעה 20:01
ישר כח!
יום שלישי, 03 בספטמבר 2019 בשעה 21:59
לא הבנתי על מה המהומה?? חסר טיפשים או שרלטנים בעולם?
חסר טיפשים שיקשיבו לאותם טיפשים?
אני לאחרונה הייתי בארוע כלשהו שנטף גזענות ….הייתי בשוק בהתחלה אבל כשהארוע הסתיים הגעתי להשערה או למסקנה הברורה שהאדם שהיה אחראי לכך שחשב שזה יוסיף לו נקודות פשוט אינו בריא בנפשו…..כך לפחות אני מעדיפה להאמין מאשר להאמין שיש בו רוע צרוף…ועשה מה שעשה במטרה לפגוע …..אנשים רעים קיימים….וגם אנשים טיפשים וגם אנשים חולים או כאלה שסבורים שקריאה לילד בשמו מהווה אות קין ומשום כך עדיף לא לטפל בילד….צריך פשוט להתעלם…כי אי אפשר לשנות את הסביבה…מקסימום את עצמנו וגם זה לא ממש פשוט מסתבר….
יום רביעי, 04 בספטמבר 2019 בשעה 6:55
כתוב נהדר, תודה רבה
יום רביעי, 04 בספטמבר 2019 בשעה 10:48
ה"מישהו" הזה הוא לא פסיכולוג קליני? לא עדיף להתמודד עם המאמר שלו במקום לקרוא לו בשמות? בעיני הרשימה הזאת לא מכבדת אותך.
יום רביעי, 04 בספטמבר 2019 בשעה 11:01
מצויין
יום רביעי, 04 בספטמבר 2019 בשעה 16:59
@נעמה, כתבתי במפורש שהוא פסיכולוג. היותך בעל תואר אקדמי כמו רופא לא נותן לך לגיטימציה לכתוב דברים שאינם נכונים במהותם. להפך, זה מחייב אותך במשנה זהירות.
התייחסתי לטענות שהועלו במאמר שלו אחת לאחת, לפי מבנה המאמר שלו, ואני חושב שהראתי בלי פלפולים מיוחדים עד כמה טענותיו סותרות את עצמן ולא מעמיקות. 'הכינוי' פרובוקטור או דמגוג, שהם מתיחסים לגופו של אדם, מתייחס לכך שבעיני כל המאמר הוא פשוט פרובוקציה ועל כן הכותב הוא פרובוקטור ודמגוג. גם כתבתי מדוע אני חושב שזו פרובוקציה. אני משער שיש לו מעלות רבות, פשוט בשבוע האחרון הוא בחר להציג יכולות אחרות. אגב, אני חושש שגם התגובה שלי רק משרתת את הפרובוקציה.
יום רביעי, 11 בספטמבר 2019 בשעה 20:48
תגובה מעולה והכרחית מוסרית בדיוק עבור כל אלו שלא ילכו לאבחון וימנעו מעצמם הזדמנות לשפר איכות חיים ולצמצם אין ספור בעיות שקשורות לחוסר אבחון וטיפול. הפרובוקטור לא כזה חשוב יש רבים הם מקבלים במה בגלל בורות וחוסר ידע עצום דווקא בקרב אנשי מקצוע רלבנטיים, מטפלים ומחנכים.
הביטוי של הפרעת קשב וגם של לקות למידה לצורך העניין הוא בפערים. הפרעת קשב מבטאת פער בין מוטיבציה וידע לגבי מה אני רוצה ומה צריך לעשות בשביל זה לבין היכולת לבצע. לקות למידה מבטאת פער בין אינטליגנציה להצלחה במשימות למידה מצופות בהתאם לגיל. למנוע מילד עם אבחנה מוטיבציה ללמוד דברים שמעניינים אותו בגלל הציונים, זו פגיעה בזכויות הפרט האזרחיות של הילד. זה המקום להזכיר שדווקא הקריטריונים העדכניים של הפרעת קשב על פי DSM 5 הביאו להערכת שכיחות נמוכה במבוגרים ביחס לעבר וכן שנדרשים תסמינים מתמשכים המפריעים לאיכות חיים ו או תפקוד בשתי סביבות חיים לפחות , לאבחון הפרעת קשב, כלומר לא רק בבתי ספר ולא רק בחודש של המבחנים.
לי אישית צורם לשמוע גם את הטענה שלכולם יש הפרעות קשב, בייחוד מאנשי מקצוע המציגים עצמם כבעלי הפרעות קשב כי זה נשמע להם מגניב או כי חוו קושי להתרכז עקב עומס עיסוקים או עקב גיל המעבר או או …אבל הם לא טרחו לעשות אבחון מעולם.
זה לא מגניב, לא מדובר במתנה של העידן החדש מדובר בהפרעה שמפריעה באופן מתמשך ולאורך שנים גם אם אתה יודע להתלבש ולצחצח לבד שיניים,
ראיינתי במסגרת מחקר אקדמי עשרות מבוגרים מצליחים ומוצלחים הסובלים מהפרעת קשב שאובחנו בגיל מבוגר. כמה תסכול אבל ועצב, כמה בחירות חיים שגויות בדיעבד ואיזו התמודדות מתמשכת. אחת הנחמות של המרואיינים הייתה חווית האבחון ,לגלות שאתה לא חייזר/ית , שיש כותרת והסבר לכלל התופעות הקשיים הכישלונות והתסכולים שחווית לאורך שנים, ובעיקר שיש מה לעשות עם זה, למרות שהפרעת קשב אמיתית לא הולכת לשום מקום, היא כאן עם האדם, צריך להבין ללמוד לטפל במה שעובד לך ועבורך, וגם להשלים עם הפערים שתמיד יהיו .
אז תכלס, מה אמור לחשוב ולהרגיש אדם מהישוב שאינו "מטפל" עם המידע ההפוך שכל הזמן מגיע.
הייתי מצפה לאמירה חזקה ועקבית שעומדים מאחוריה ארגונים מקצועיים רבים ולא רק של פסיכיאטר אחד או שניים…
יום רביעי, 02 באוקטובר 2019 בשעה 13:25
תראה, אולי אני חוטאת בהטיית אישור, ולמען הגילוי הנאות למדתי קורס אחד בפסיכולוגיה אצל ד"ר יעקב אופיר, אבל אני קצת מתחבטת בעניין התרופות. אני סבורה שבציבור המערבי אנחנו מנסים לפתור בעיות תפקודיות כמעט אך ורק באמצעים כימים, למרות ההמלצה לשלב תרופות באורח חיים שתואם להחלמה. וזה קצת מעורר אי נוחות.
אז זה לגבי המדיקלזציה, לגבי הקטגוריה של "הפרעת קשב וריכוז"- אני חושבת שקריאה בשם, איפיון וקטגוריזציה של התנהגות מסוימת יכולה מאוד לעזור, ובאותה מידה יכולה לקבע את ההתנהגות. כך נדמה לי לפחות, אבל שוב, הטיות אישור וזה. אני אתן 2 דוגמאות:
חברה חזרה ממחנה קיץ בברית המועצות לשעבר, היא סיפרה שאחד הילדים השתולל נורא כל הזמן, הגיב כשלא היה צריך, התפרץ ונראה שלא הקשיב לה כלל. כשהיא סיפרה את זה נכחה מורה בשיחה, היא אמרה ישר "אולי יש לו הפרעת קשב וריכוז!". החברה עצרה ואמרה "בברית המועצות אין דבר כזה" ואז סיפרה שהיא הבינה שהבעיה הייתה שזו הייתה הפעם הראשונה שלו במחנה, וסיפרו לו רק שבוע קודם לכן שהוא יהודי, והוא פשוט לא הבין מה הולך שם. ברגע שהיא לקחה אותו לשיחה וביררה איתו את זה ההתנהגות שלו השתנתה לחלוטין.
לא כולם פסיכאטרים, אבל השיח הפסיכולגי נהוג בציבור ברחובות ובבתי הספר, ולפעמים משתמשים בו באופן שגוי ומטעה כתירוץ.
דוגמא שנייה היא שהמושג "פוסט טראומה" לא היה קיים עד שנות ה80 (כמונח שקשור לנפש לפחות) ולכן לא ידעו איך לטפל במצב הזה, כשהציבו קטגוריה, אני חושבת שזה הציל אלפי הלומי קרב, שטיפלו בהם קודם לכן באופן לא ראוי.
לגבי הכתבה, הכתיבה נחרצת מדיי, אבל נראה לי שיותר מדמגוגיה זה אידאליזציה, וניסיון למסגר מחדש את ההפרעה הזו.
בכלל, כשחוקרים באים לתקשורת ולכתוב ספרי מדע פופלרי, זה יכול להיות מסוכן מעט.
יום רביעי, 02 באוקטובר 2019 בשעה 15:49
מאוד אוהבת את המילים והמחשבות. תודה
יום חמישי, 03 באוקטובר 2019 בשעה 19:46
תמיד אמרו אלי יש לו כח רצון ושהוא רוצה הוא מצליח
ואני האמנתי שאם אני רוצה אני מצליח
היה בזה קצת אמת וקצת אשליה כי מאד רציתי וגם עד העל יסודי היצלחתי
ולכן אפילו שאחי עבר אבחון אותי אף אחד לא חשב לשלוח
וא עליתי כתה לישיבה וכנראה שהרצון היה בסך הכל כשרון שמספיק להשוות אותי לאחרים אבל כשהתחלתי להשוות השקעה לתוצאה נשברתי וקמתי כי יש לי הרי כח רצון אבל אז שוב נשברתי כי אם אני יושב שלוש שעות ויודע כמו מי שישב שעה ואין לו חצי האנטלגנציה שיש לי זה שובר אז אמרתי לעצמי שכנראה אני לומד בצורה לא טובה אולי שיטה אחרת א ניסתי והפלא ופלא שוב עבר זמן ו.. וככה עברו אלי 13 שנים שבסופם ממש נשברתי חודשים שלא עשיתי כולם בקושי דיברתי עם אנשים בקושי יצאתי מהבית ממש ממש נשברתי והבנתי שלא משנה כמה רציתי לא יכולתי
היום אחרי חודש וחצי עם קנצרטה אני יכול להגיד שזה היה החודש הטוב ביותר בחיים שלי אני כבר לא מתבייש בעצמי אני מרגיש שווה לאנשים בסביבה שלי אני יכול ללמוד כל מה שרציתי והכי חשוב אני שלם עם עצמי
יום שלישי, 03 בדצמבר 2019 בשעה 17:07
שאלתי פסיכולוג על הסוגיה וכך הוא אמר:
הרשימה של אופיר יש בה הגזמה אבל עולות ממנה תובנות ושאלות חשובות.
אבחון יתר מעלה ספק לגבי הצדקת האבחנה. האם קיים אבחון יתר בדלקת ריאות? בדלקת ריאות ברור מתי היא קיימת ומתי אינה קיימת. אבל כאן האבחון הוא קליני והבדלים בשיעורי האבחון מעלים שאלה האם האבחון נשען על בסיס מוצק?
יש מחלות שבהן יש הבדל בתחלואה בין המינים. אבל במחלות האלה יש גם הסבר להבדל הזה. האם בהפרעת קשב יש הסבר? כאשר מדובר בהפרעת קשב עולה ספק: אולי מקור ההבדל בין המינים הוא חברתי? אולי מקורו בתפיסה שלנשים מותר להיות יותר חולמניות ולכן נשים חולמניות פחות מאובחנות?
יש בני אדם שסובלים מהשמנת יתר ואחרי דיאטה או ניתוח יורדים במשקל. אבל מה ההסבר שהפרעת קשב נעלמת? היא נעלמת מעצמה? אולי ההסבר הוא שאין הפרעה? זה אחד ההסברים האפשריים.
הפרעת קשב לא קשורה רק למערכת החינוך אבל גם בהיבטים שהיא לא קשורה רק למערכת החינוך היא קשורה להיבטים חברתיים. או לפחות יכולה להיות קשורה. היא קשורה להתייחסות ההורים אל הילד עד כמה הם ליברליים ומכילים ומוכנים להעסיק את הילד. היא קשורה למסגרות כמו תנועת נוער או חוגים עד כמה הם סבלניים ומכילים. לגבי הפרעת קשב בבתי ספר דמוקרטיים וכו' האם שכיחות הפרעת הקשב דומה לשכיחות בבתי ספר רגילים? יש מחקר המשווה את שיעור השכיחות?
נכון קשה להם בזוגיות וקשה להם לתכנן טיול. זאת לא סיבה של הכלת מערכת החינוך אבל זאת עדיין בעיה חברתית של הכלה? אולי אם בני זוג היו מכילים יותר המצב היה שונה? הדרישה להכלה ולסבלנות אינה רק ממערכת החינוך. אבל זו עדיין בעיה חברתית.
יש ילדים חולמניים או יותר חולמניים מאחרים. אבל האם זאת מחלה? יש ילדים ומבוגרים יותר קמצנים מאשר אחרים. האם קמצנות זו מחלה?
לגבי תאונות דרכים המאמר של אופיר התייחס לילדים וילדים אינם נוהגים אז למה זה רלוונטי? הרלוונטיות של נהיגה היא לגבי גיל הנעורים המאוחר ומבוגרים.
הטענה של אופיר הייתה שילדים לא נמצאים בסכנת חיים. הנתון של פי 2-4 לתאונת דרכים לא אומר שילדים בהפרעת קשב נמצאים בסכנת חיים. הוא גם לא אומר שמבוגרים בהפרעת קשב שנוהגים נמצאים בסכנת חיים כי המספרים הם יחסיים: פי 2-4 מאיזה מספר לאיזה מספר? אם א' נמצא בסכנה גבוהה יותר פי 2-4 לתאונת דרכים מאשר ב' מכאן לא נובע שרק א' נמצא בסכנת חיים ו- ב' לא נמצא. סיכון להיפגע בתאונת דרכים קיים לכל נהג/ת ברכב מעצם הנהיגה. הסיכון עולה מאפס למספר כלשהו רק מעצם ההחלטה לנהוג. אז אפשר לומר שנהיגה לכשעצמה מסכנת חיים? כל הנהגים נמצאים בעת נהיגתם בסכנת חיים? יש גם שאלה מהי השפעת התרופות לגבי ההבדלים במעורבות בתאונות דרכים.
לגבי ממצאים מהדמיה במוח יש הבדל בין ממצא מתאמי לבין טענה אטיולוגית סיבתית. האם יש מחקר/ים שמראים אטיולוגיה, כלומר שהפגם המוחי הוא הגורם הראשוני? כלומר, לקחו שתי קבוצות קבוצה עם הפגם וקבוצה ללא הפגם ורק בקבוצה עם הפגם התפתחה הפרעת קשב לכולם ובקבוצה ללא הפגם לא התפתחה לאף אחד?
לגבי ראיות הדמתיות וגנטיות יש להזכיר שיש גם המבקרים מקצועית את המסקנות שמסיקים ממצאים אלה. מבקרים את המתודולוגיה של המחקרים. אפשר לא להסכים עם המבקרים אבל לפחות אפשר להזכיר שיש ביקורת. למשל הרשימה של סמי טימיני פסיכיאטר ילדים ונוער:
https://www.madinamerica.com/2018/02/scientism-attention-deficit-hyperactivity-disorder/
יום שני, 09 בדצמבר 2019 בשעה 6:05
מה דעתך על מה שאלן פרנסס כתב על הנושא?
(שזה לא שאין דבר כזה הפרעת קשב, אבל זה פשוט באבחון יתר קיצוני)