כמה שליטה צריכה להיות למטופל על ניהול הטיפול התרופתי?
לפעמים נדמה שהרופאים לא בדיוק סומכים על המטופלים שלהם בנוגע לניהול התרופות בכלל ותרופות סטימולנטיות, תרופות כאב ושינה באופן ספציפי. זוהי דילמה שאני ורבים מהרופאים מתמודדים איתה מדי יום בעבודתנו. חלק מהתרופות האלו מאד יעילות בסימפטומים כמו קסאנקס לטיפול בחרדה אבל הן גם בעלות פוטנציאל התמכרות ויש אנשים שמשתמשים בהן למטרות חברתיות ולא טיפוליות.
כמובן שצריך להקשיב למטופל כשהוא מדווח על התחושות שלו בנוגע לתרופות שהוא נוטל ולתופעות הלוואי אם יש כאלו. אבל לא על זה רציתי לכתוב. אני רוצה לדבר על קבלת החלטות עצמאית של מטופלים בנוגע לטיפול.
אני מאמין שצריך להשתמש בתרופות כשהן רלוונטיות ולא צריך לפחד להשתמש בממריצים או כדורי הרגעה כאשר הם רלוונטיים לטיפול בבעיה מסויימת כל עוד אני והמטופל שלי נמצאים בדיאלוג מתמשך בנוגע לצורך בטיפול הזה דווקא, בסיכונים הפוטנציאלים של הטיפול ואנחנו מצליחים לנטר את אופן השימוש בתרופות האלו. אני סומך על המטופלים שלי, אבל כפסיכיאטר שמבין גם בביולוגיה וגם בפסיכולוגיה אני יודע שהמוח מסוגל לפתח צורך בחומרים מסויימים גם בניגוד להגיון הבריא של המטופל. כרופאים אנחנו צריכים כל הזמן לאזן בין הצורך להשתמש במינון הנכון (גם אם הוא גבוה) לבין הרצון להביא להקלה בסימפטומים של המטופל.
הבעייתיות הזו צפה אצל אנשים שסובלים מכאבים כרוניים. התרופות החזקות לטיפול בכאב מבוססות על אופיאטים – מורפיום ונגזרותיו. תרופות אלו עלולות להיות ממכרות מאד אבל הן גם יעילות בטיפול בכאבים חזקים או כאבים כרוניים. הרופא צריך לתת מינון מספיק בכדי לטפל בכאב כמו שצריך בלי לדאוג כל הזמן משיקולים של התמכרויות. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מהסיכונים של התרופות האלו ולכן צריך להשתמש באסטרטגיות מניעה כמו מעקב אחרי מרשמים ותקשורת פתוחה עם המטופל. במקרים כאלו הרופא צריך לצמצם את החופש של המטופל לקבל החלטות בנוגע למינונים.
לעומת זאת, דווקא אצל מטופלים ותיקים יותר שיש להם יותר נסיון עם תרופות צריכה להיות יותר גמישות ויותר אחריות של המטופל על המינון של הטיפול התרופתי. לדוגמא אצל חולים ביפולרים מנוסים, שמכירים כבר את המחלה שלהם והראו תובנה לצורך בטיפול התרופתי ויכולת לזהות מצבי משבר אני נותן יותר חופש למטופל. יש לי מטופלת שיודעת שברגע שמתחילים הסימנים של המאניה היא מייד מתחילה לקחת כדורי זיפרקסה שמצליחים לעצור את ההתפרצות וזאת בלי להתקשר אלי קודם. למרות שאני מאפשר יותר חופש פעולה אני ממשיך להיות בקשר עם המטופל כדי לוודא שהטיפול נשאר בתחום הטיפול הסביר, ושהמטופל לא מקבל החלטות רפואיות שהן שגויות לדעתי. זו הרי גם אחריות של הפסיכיאטר וגם של המטופל לוודא שהמטופל לא עושה שימוש לרעה בטיפול התרופתי.
ואיך זה אצלכם?
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
5 תגובות לרשימה ”כמה שליטה צריכה להיות למטופל על ניהול הטיפול התרופתי?“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום רביעי, 20 באוקטובר 2010 בשעה 17:25
לצערי עקב נסיון ממושך עם אינספור תרופות נוגדות דכאון ומרגיעות למיניהן, צברתי ידע מעמיק בנושא. כשאני מגיעה לפסיכיאטר חדש אני ישר פולטת : סרוקסט לא מסיבה X, רסיטל לא מסיבה Y, לפעמים הם נדהמים מהידע.
קראתי ספרים ומאמרים אקדמיים ולמדתי מה טוב לי ומתי צריך להזהר.
היה לי מקרה בו פסיכיאטר רשם לי פרימוניל ולא ממש דאג להדגיש שהתכשיר עלול להעלות מאוד את קצב הלב ושאסור לשתות מיץ אשכוליות בסמוך ללקיחת התרופה.
הגעתי למיון עם sinus tachycardia, לא הבנתי מה עבר עלי.
אח"כ הלכתי וחקרתי את הנושא וגיליתי שאסור לי לקחת את התרופה הזו, גם בגלל שאני נוטלת ריטלין.
ומיץ אשכוליות – big no no.
שבת, 30 באוקטובר 2010 בשעה 22:22
לפי דעתי ברגע שהפסיכאטר בשיתוף הפסיכלוג נתנו לי כלים כיצד לזהות ומתי להשתמש בכדור הרגעה ירדתי משימוש קבוע לשימוש לפי צורך זה העלה לי את הביטחון שמאמינים בי ולמדתי מתי לקחת את הכדור והאם אחד או חצי ולמנוע את התקף החרדה הבאה לפני שהוא משתלט ,ובאופן אישי לא להרגיש כבול לשימוש יומיומי על בסיס קבוע ללא קשר למצב החרדה בו אני נמצא.
שבת, 04 בדצמבר 2010 בשעה 20:25
2 בעיות או שזאת בעיה אחת
1. החולים לא תמיד מדווחים על תופעות לוואי
2. המטופלים יכולים להיות מאושפזיםן ויכול להיות שלא יאמינו לדיווח שלהם או שהם לא ידווחו ולאו דווקא בגלל שהם חולים . זה יכול להיות גם בגלל משבר אמון
זה יכול להגמר כל כך רע.
יום ראשון, 07 באוקטובר 2012 בשעה 12:20
אני חושב שדווקא כשמדובר בממריצים ובכדורי הרגעה אי אפשר להתחמק מהגישה של לתת למטופל שליטה. בין השאר, כי עם מינון קשיח המטופל לעיתים קרובות יצרוך יותר ממה שהוא צריך ויחווה תופעות לוואי. פשוט חשוב להגדיר גבולות – לומר לו שהוא יכול לקחת יותר, אם צריך, אבל לא יותר מכך וכך.
בסך-הכל, הרי אי אפשר למנוע מהמטופל לעשות מה שהוא רוצה. אם הוא ממושמע כשאומרים לו לקחת 10 מ"ג ליום, אז סביר להניח שיהיה ממושמע גם אם יאמרו לו לקחת 5-20 מ"ג לפי הצורך. אם הוא חורג מהמינון על דעת עצמו הוא יעשה את זה בכל מקרה.
יום שני, 26 בנובמבר 2012 בשעה 21:18
למזלי הרב זכיתי לפגוש פסיכיאטר שדי סמך עלי ונתן לי אוטונומיה. בהתחלה השתמשתי במינונים הגבוהים ביותר של ריטלין ליום – ביחס למשקל שלי. אך דווקא משום שנרשם לי המינון הגבוה היומי האפשרי (90 מ"ג) הייתי מאד אחראית. נרשמתי לקאונטרי והתחלתי לשחות ולהתעמל, מתוך מטרה לרדת במינונים ככל שאתעמל יותר, ואכן, בימים שבהם אני עושה ספורט זה מחליף את הריטלין, כי לספורט יש אפקט דומה לזה של ריטלין.
אנשים תמיד הזהירו אותי שריטלין ממכר, מפתחים עמידות, שאני "מסתגלת" אך ההפך הוא הנכון שכן במרוצת הזמן ככל שהתמדתי בספורט, צרכתי פחות ריטלין. היום אני ממש 'חשה' את עצמי: אני יודעת מתי הריטלין הראשון נגמר ומתי צריך לקחת את השני, וכשאני עושה ספורט אני יכולה להעריך איזה מינון ספורט מחליף מנת ריטלין.
כשרק התחלתי עם ריטלין ביקשתי חפיסת קלונס ליתר ביטחון. בפועל השתמשתי בחפיסה אחת במשך שנה שלמה. או במילים אחרות, השתמשתי במרגיעים ובממריצים בשום שכל.
אני לא אוכל לסבול פסיכיאטר שלא סומך עלי עם מרגיעים וממריצים. אני חושבת שככל שסומכים על ה'פציינט' יותר כך הוא מוכיח את האמון הזה.
דווקא מתוך נסיוני, שכלל לא מעט תופעות לוואי די מחרידות, אבל בסופו של יום שיפור עצום אללה יוסטור בכל תחומי החיים, אני חסידה גדולה של לתת אוטונומיה למטופל. דווקא החופש לטעות, הוא חופש מבורך. לצד הידיעה שניתן לקבוע פגישה דחופה אם משהו משתבש.
כיום אני יכולה לזהות בבירור אימתי הריטלין מגביר אצלי את החרדות.
לדוגמא אם אני 'קופצת' מצלצול טלפון או מוטרדת מנקישות עקבים אצל השכנים- אני יודעת שהנה הריטלין מתחיל לחרד אותי, ואני נוקטת פעולת מנע טרם זה יגיע לאיזה התקף חרדה. אם אנשים באוטובוס מעצבנים אותי כי הם צועקים בצורה מעצבנת, אני יודעת שאני בעוררות יתר.
אני יודעת שעוררות יתר שמצטברת בי מספר שבועות יכולה לגרום להתקף חרדה, אז ברגע שאני חשה את עוררות היתר בראשיתה, אני נוקטת אמצעי מנע, לרוב כאלו שקשורים לספורט אירובי, ג'קוזי במועדון ספורט ואמבטיות קצף מפנקות עם כל מיני שמנים.
בדרך כלל כשמרגיעים חרדה כשהיא על אש קטנה, אין הצטברות של מתח נפשי שיוצרת מעגל קסמים של דריכות ועוררות יתר, שגורמת לחרדה להתגלגל ככדור שלג.
גם עם ציפרלקס, עקב מחסור בתקציב להגיע לפגישה עם פסיכיאטר, עשיתי דברים על דעת עצמי. בהתחלה נטלתי 10 מ"ג. לאחר מכן משום שזה היה כל כך מצוין, והבנתי דרכו בדיעבד שחרדה גרמה לחלק מתסמיני הפרעת הקשב, העלתי מינון בכדי להיות "על הצד הבטוח של החיים" – לכל אירוע שלא יפגוש אותי.
העלאת המינון גרמה לי באופן זמני להעלאת חרדות, אבל דווקא הידיעה שהחרדות המציקות האלו (כמו נמלים מתחת לעור, רק לנפש) הן זמניות, ותוך 3 שבועות זה מתחלף בשלוות נצח (+ 72 בתולות) גורמת לי לנשוך שפתיים ו"להחזיק מעמד" בחרדות האלו ולא להתחיל לשחק עם מינונים או לבלוס קלונקסים. דווקא ההבנה של המנגנונים של הציפרלקס גורמת לי להמתין בסבלנות עד שזה יעבוד ולא לחפש מרגיעים או לשחק במינונים. ובנתיים לעשות המון ספורט בכדי להרגע.
השורה התחתונה היא כזו: ככל של"פציינט" יש ידע ניכר יותר בתסמינים, ביתרונות, בתופעות, בחסרונות של התרופות, ככל שהוא למד לזהות בעצמו תופעות כגון חרדה או מוסחות, כך הוא יעשה שימוש מושכל יותר בתרופות. בעידן של היום לכל אחד יש נגישות לתרופות. בין אם זה מרופא משפחה, או חבר טוב שבדיוק עבר לאפקסור ונשאר לו ציפרלקס בבית, והמידע רץ באינטרנט. על כן פסיכיאטר טוב חייב לדעת "לזרום" עם המציאות שבה, הפציינט יעשה מה שהוא רוצה בכל מקרה, כי הכל נגיש. אבל איכשהו אני מאמינה שדווקא אמון למטופל יגרום לו לנהוג באופן אחראי יותר בטיפול התרופתי שלו, תוך שהמטופל ידע לזהות מצבים בחייו ואת הפתרון התרופתי המתאים להם.