אסוציאציות לסופ"ש, 27.6.14
מצבור לינקים שקראתי לאחרונה ואולי גם אתם תהנו מהם.
נתחיל במלחמות הפסיכולוגים.
כידוע, בארץ ובעולם יש מאבק בין גישות טיפוליות שונות בתחום הפסיכולוגיה, בין גישות דינמיות לגישות קוגניטיביות התנהגותיות. תוסיפו לזה את הרפורמה בבריאות הנפש שכבר כתבתי עליה רבות, והרבה הרבה אגו ותקבלו ענף שבאופן עקבי מצליח לכרות לעצמו את העץ שעליו הוא יושב. בזמן שהפסיכולוגים הקליניים מתקוטטים בינם לבין עצמם בסוגיות עקרוניות וחשובות כמו דיאגנוסטיקה ורורשך, הדרכה, משכי טיפול וגישה טיפולית, הארץ מלאה בעלי מקצועות שונים (ומשונים) שנותנים מענה (איכותי פחות או יותר) למטופלים. למקרא הכתבה המעניינת אך ארוכה מדי, עולה השאלה אם מישהו שם בנאבקים זוכר למה הם שם מלכתכילה. למטופל זה לא משנה אם קוראים לזה דינמי או התנהגותי. הוא רק רוצה להרגיש טוב. אז אתה יכול לבוא עם אידיאולוגיה כזו או אחרת, אבל השטח הוא זה שיקבע מה יקרה בסוף….
(טיפ קטן, אפשר דרך פייסבוק להגיע ללינקים הסגורים של הארץ)
מדעת
מדעת הוקם על ידי קבוצת הורים שרצו לבדוק מידע אובייקטיבי ואמין בשאלת מגפת הפוליו של 2013. אחרי שהם גילו כמה דיסאינפורמציה מסתובבת ברשת ובציבור, הם החליטו לעשות מעשה והקימו קבוצת משימה שתפקידה להפחית את הבורות ולספק מידע אמין בצורה ברורה לאנשים שרוצים לדעת קצת יותר על הבריאות שלהם. האתר בתהליכי גדילה ואתם מוזמנים להצטרף.
הבעיה של הפרטיות היא ציבורית ולא אישית.
נכון שפרטיות היא סוגיה אישית, אבל היא מייצרת בעיה חברתית וציבורית. יש לגופים רבים, דמוקרטיות ודיקטטורות אינטרס שאנו נשתף את הכל באינטרנט ובפייסבוק. וזה לא בהכרח האינטרס שלנו כפרטים בודדים.
תשתית הדיגיטלית החדשה, המבוססת על מידע שנתרם על ידי אזרחים בזמן אמת, מאפשרת לטכנוקרטים להוציא את הפוליטיקה, על כל הרעש, החיכוכים והסכסוכים המתלווים אליה, אל מחוץ לתהליך הפוליטי. היא מחליפה את העסק המלוכלך של בניית קואליציה, משא ומתן ודיון בניקיון וביעילות של מנהל מבוסס נתונים. לתופעה יש שם ידידותי לממים: טים אוריילי מכנה אותה "אסדרה אלגוריתמית". הרעיון שעומד מאחוריה הוא שדמוקרטיות עשירות במידע הגיעו לנקודה שבה הן רוצות לנסות לפתור בעיות ציבוריות מבלי שיצטרכו להסביר או להצדיק את עצמן לפני האזרחים. במקום זאת הן יכולות פשוט לפנות לאנוכיות שלנו – והן יודעות עלינו מספיק כדי להנדס נדנוד מותאם אישית מושלם, שלא נוכל להתנגד לו.
פרטיות היא אמצעי לדמוקרטיה, לא מטרה בפני עצמה.
הלשון הנקיה של הכאבים.
נעמה כרמי על הכאב וחוסר היכולת של המטפלים לראות את כאבם של המטופלים שלהם
“לא כואב”. אינני יודעת מתי לאחרונה הכניסו לברוך זונדה, אם בכלל. לי עשו את זה לפני פחות משנה. הוצאה של זונדה אפשר לתאר כהליך ”לא נעים”. הכנסת זונדה, גם כשאת משתפת פעולה כנדרש, היא, בפשטות, כואבת. (על אחת כמה וכמה כשעושים לך את זה שלוש פעמים כי לא מצליחים. בגלל “מבנה האף הצר” שלך, כמובן…).
אבל מה חדש? לי יש כבר מזמן כלל אצבע לגבי רופאים: בכל פעם שאני שואלת אם זה יכאב והם אומרים שלא, זה רק יהיה “(קצת) לא נעים" – אני יודעת שזה הולך לכאוב…
רגע לפני סיום
שלבקת חוגרת. הייתי חייב.
ולסיום, מוקדש לכל ההורים שאוהבים את הילדים שלהם, בסוף היום.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה