המשפטיזציה של הפסיכיאטריה (פרק ב')
לפני שבועיים הופיעה כתבה במוסף סוף השבוע של ידיעות אחרונות בנושא אשפוזים כפויים. בכתבה תוארו מספר מקרים בהם חולים פסיכיאטרים אלימים אושפזו בכפיה בבית חולים לאחר שתקפו או רצחו מישהו, ועל פי חוות דעת פסיכיאטרית נמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין. הם נשלחו בצו בית המשפט לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי ולאחר מספר שנים מצבם הבריאותי השתפר והוחלט על ידי ועדה פסיכיאטרית שאין צורך להשאירם יותר במסגרת אשפוז. לאחר שחרורם מצבם הנפשי התדרדר והם הפכו מסוכנים בשנית, וביצעו פשע אלים נוסף.
בכתבה רואיינו מספר פסיכיאטרים בכירים והציגו את הבעיה האמיתית (לפחות בעיני). כרופאים אנחנו אמונים על בריאותם של המטופלים שלנו ולא על כליאתם. החברה הישראלית החליטה שהיא לא רוצה לקחת אחריות על טיפול בחולי נפש מסוכנים ומעדיפה להשאיר את ההחלטה לרופאים. כשוועדה פסיכיאטרית (הכוללת שני פסיכיאטרים ויושב ראש שהוא עורך דין) בודקת מטופל וצריכה להחליט מה לעשות עם מטופל שמאושפז חודש, שנתיים או חמש שנים היא מחוייבת קבל את החלטותיה על פי חוקי מדינת ישראל.
א. הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות.
ב. ב. הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי
(חוק טיפול בחולי נפש, התשנ”א – 1991)
החוק במדינת ישראל קובע שאפשר לאשפז אדם בכפייה אך ורק אם הוא עומד במספר תנאים ויש קשר ישיר בין התנאים הללו. כלומר, רק אם אדם חולה במחלת נפש וכתוצאה ממנה יש לו הפרעה קשה בבוחן המציאות וכתוצאה מהפרעה זו הוא מהווה סיכון פיזי מיידי לעצמו או לזולתו – רק אז אפשר לאשפזו בכפיה.
המשמעות של הנוסח הזה היא שישנם מצבי ביניים רבים שמהווים בעיה רפואית ומשפטית כאחת. נניח לדוגמא מצב שבו אדם חושב שמשפחתו וחבריו הם אנשי קג”ב שרוצים לרצוח אותו. בכל מקום הוא רואה סימנים לקונספירציה נגדו, הוא נשאר בחדרו ומסרב לצאת משם אלא כדי לאכול וללכת לשירותים, מסרב להתקלח. הוא שם מוזיקה בקול רם במשך מרבית שעות היממה אך לא בשעות הקטנות של הלילה. אדם כזה גורם לסבל רב למשפחתו, מתוך מחלתו, אבל לא מהווה סיכון פיזי מיידי לאף אחד ולכן כמעט ובלתי אפשרי לאשפז אותו בניגוד לרצונו, בלי קשר לסבל שהוא יכול לגרום למשפחתו, לעצמו או לשכנים.
אם נחזור לתוכן הכתבה, למרות שבתי המשפט שולחים למחלקות פסיכיאטריות חולים אשר ביצעו פשעים ואינם כשירים לעמוד למשפט התפקיד של הרופאים הוא לא להיות סוהרים אלא לשפר את מצבם הבריאותי הנפשי ולהוציא אותם מהפסיכוזה. במקרים רבים הפסיכיאטרים מצליחים בכך. אדם שהיה במצב פסיכוטי ורצח מישהו, אבל מאז עברו חמש שנים והוא כעת לא פסיכוטי ואינו מהווה סיכון לאף אחד, לא ניתן להשאירו באשפוז בכפיה והוא משוחרר. בחלק מהמקרים מצבם של אנשים אלו יחמיר בהמשך והם יהפכו מסוכנים שוב. בחלק מהמקרים זה לא יקרה. אבל בנקודת הזמן הקובעת, אי אפשר להחזיקם באשפוז.
אחר כך מאשימים את הפסיכיאטרים שרוצח מסתובב ברחובות, כשמי שאשם בכך זו המדינה שהחליטה להפיל על הפסיכיאטרים את התיק, ולא להחליט בעצמה. הפתרון כמובן הוא להעביר את ההחלטה לבית המשפט. כמו שבית משפט מחליט איזה אסיר יכול להשתחרר, שיחליט איזה חולה פסיכיאטרי יכול להשתחרר.
ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה .
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
תגובה אחת לרשימה ”המשפטיזציה של הפסיכיאטריה (פרק ב')“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שישי, 16 באפריל 2021 בשעה 18:34
החברה הישראלית סטיגמטית וארורה