יכול להיות שאתם מכירים את הסיטואציה הבאה: מישהו נכנס למסעדה כדי לשבת עם בני המשפחה או עם חברים. לפתע המכשיר הסלולרי שלו רועד בכיס, והוא חש שהוא חייב להציץ לרגע כדי לדעת מה התחדש. מרגע זה ואילך הוא פשוט לא יכול להפסיק לחשוב על ההודעה, וכל ניסיון שלו להשאיר את המכשיר רוטט בכיס נדון לכשלון. החברים או בני המשפחה שאיתו הופכים בן רגע לפחות ופחות רלוונטיים, עד לשלב בו הוא לא מתאפק יותר, מוציא את המכשיר מהכיס ובודק מה היה כתוב בהודעה.

המצב השני שאתם בטוח מכירים, זה את הצורך של מישהו שאתם מכירים, ברור שזה לא אתם, לראות מה קורה בפיד של הרשת החברתית החביבה עליכם. בין אם זה לבדוק אם יש משהו חדש באינסטגרם, סרטון חדש בטיקטוק או משהו שנון ב X. ועוד פעם לבדוק. ועוד פעם. ועוד פעם. או כשהילד שלכם דבוק לטלפון שלו ורואה סרטונים בצורה אינסופית במשך שעות על גבי שעות.

מכנים את זה התמכרות למסכים/טלפונים, למרות שאין אבחנה רשמית כזו בספר האבחנות.

מצד אחד הטלפונים שינו לנו את החיים. פעם הטלפון היה רק אמצעי תקשורת, והיום אפשר לנהל חיים שלמים בעזרתו – משעון מעורר ועד ניהול חשבון הבנק או ניהול פרוייקטים בעבודה. הטלפון הוא חלק אינטגרלי בחיים שלנו.
אבל מצד שני, השימוש בטלפון גם יכול לצאת משליטתנו. אנשים מרגישים שהם לא יכולים לתפקד בלי הטלפון שלהם. לפעמים הם אפילו מדמיינים שהם מקבלים הודעות, משהו שנקרא Phantom vibrations , שבהם המוח שלנו כבר מצפה לרעד הזה של הודעה נכנסת, כך שהוא מרגיש את זה גם כשאין רעד בכלל.

אז מצד אחד זו יכולה להיות בעיה, אבל האם זו באמת התמכרות?

נזכיר לרגע את הדומפין, כי זה אחד הדברים שאתם תשמעו כשאנשים מדברים על רשתות חברתיות וטלפונים וכמה שזה ממכר. מדובר בציטוט שכולם מזכירים אותו, אבל לא יודעים אם הוא נכון או שגוי.

אולי נעשה סדר: דופמין הוא כמיקל (נוירוטרנסמיטור), שמיוצר על ידי תאי מוח ומשמש להעברת סיגנלים בין הנוירונים. אחד המסלולים שבהם הדופמין עובר, קשור במנגנון התגמול, שקשור באיך המוח שלנו מעודד דברים מסויימים. הוא קריטי בתפקוד שלנו, אבל בניגוד למה שחושבים רבים שדופמין גורם לנו להנאה, מחקרים אחרונים מראים שהוא קשור יותר למוטיבציה. כלומר הדופמין לא גורם לך להנות ממשהו, אלא גורם לך לרצות לעשות אותו שוב. לדוגמא, אם אני אחסום לך את הדופמין ואתן לך לאכול גלידה נהדרת, את יכולה להנות אבל לא בהכרח תרצי לאכול עוד אחת.

אנחנו שומעים שאנשים נכנסים שוב ושוב לטיקטוק כי הם מופצצים בדופמין כמו כשאדם לוקח סמים ולכן הם מתמכרים. אנחנו יודעים ממחקרים שיש אנשים עם בעיה במנגנון הדופמין שלהם, יש מחקרים שמראים שלמכורים להימורים יש בעיה ברצפטורים לדופמין. ואנחנו גם יודעים שילדים שמשתמשים הרבה במסכים יכול להיות להם בעיה במנגנון התגמול. אבל זה לא אומר שהבעיה היא של דופמין.

מה שאנחנו כן יודעים, זה שדופמין משתחרר כשאנחנו עושים כל דבר שטוב לנו. לדוגמא כשאנחנו אוכלים, ישנים, עושים קניות או פוגשים חברים. זו הדרך של המוח לומר לנו "תמשיך לעשות את זה". ואם מעניין לנו ברשת החברתית, אז כנראה שגם דופמין ישתחרר.

אבל צריך לזכור שאפליקציות שונות מתוכננות כך שהם יחזירו את המשתמשים. הדוגמא הכי פשוטה היא שכשנגמר סרטון, מייד יופיע לך סרטון אחר ולא צפוי לך (אבל צפוי לרשת). צריך לזכור שיש בפייסבוק ובטיקטוק אלפי אנשים שכל העבודה שלהם היא לחשוב איך אתם תתקעו באפליקציה כמה שיותר זמן. ומכיוון שכשאתה נכנס לרשת החברתית, ליוטיוב או לכל פעילות אונליין אחרת אתה מקבל תגמול כמעט מיידי, אין פלא שאתה נוטה לחזור על זה שוב ושוב.

אז אם זה לא דופמין, מה זה יכול להיות? אולי זו חרדה מלפספס דברים (כמו FOMO). שתפספס את ההודעה החשובה על משהו בעבודה או מה שקורה בבית ספר.

אבל לי יש תאוריה אחרת, שהיא פחות נעימה עבורנו כבני אדם. אם תסכלו על פקק בתל אביב, תראו שברגע שהאוטו עוצר אנשים מרימים מייד את הטלפון. מה בדיוק פספסת שם? אולי זה פחד להשאר לבד עם המחשבות של עצמנו. שאם המוח שלנו לא יהיה עסוק כל הזמן במשהו, אנחנו נצטרך לפגוש את עצמנו ולגלות כמה דברים.

אז היום נדבר על שימוש במסכים ואיך הוא נמצא ביחסים בין הנפש שלנו לבין המציאות.