נכתב במקור במאי 2006
בדיוק כפי שהאינטרנט שינה דפוסי התנהגות מושרשים בתחום הרומנטי ובתחום הקשרים החברתיים, כך דפים אישיים באתרי היכרות חברתית משנים מנהגי אבלות. נדמה לפעמים שבישראל ישנם מנהגי אבלות בחסות המדינה, אשר בולטים במיוחד בימים כמו יום הזכרון לשואה ולגבורה או יום הזכרון לחללי צה”ל. אבל תופעות דומות, אם כי פחות בולטות ניתן למצוא ב Veteran’s Day שבארצות הברית.
בכתבה שמתפרסמת היום ב Ynet אומרת ליאב שדה-בק, החוקרת את השכול וההנצחה ברשת:
הקמת אתר ועדכונו דורשים ידע מוקדם וזמן, אך לדבריה, המשפחות כלל לא נרתעות. היא גילתה כי במקרים רבים, אנשים השקיעו לא מעט כסף וזמן בנושא, וחלקם אף לקחו קורסים בלימודי מחשב, כדי להקים אתרים מקיפים ומורכבים.
לדעתי, זוהי ראיה מוגבלת של תופעת השכול שמתרחשת באינטרנט. וכאן אני מתחבר לשימוש ההולך וגובר של ציבורים נרחבים באינטרנט ככלי לביטוי אישי.. בניגוד לטענתה, הקמת עמוד אישי בעל זהות מובחנת לא דורשים כלל ידע מוקדם. בשנים האחרונות קמו עשרות אתרים שמאפשרים לעשות זאת ידע מוקדם ונרשמו לאתרים אלה מיליוני משתמשים, במיוחד צעירים, שעושים בהם שימוש כדי להרחיב את הקשרים האישיים שלהם ולספר לעולם על חייהם. באתר כמו MySpace יש היום יותר מ 65 מליון מנויים. חלק מהמנויים הללו כבר נפטרו/מתו בנסיבות שונות והאתרים שלהם הפכו למצבה חיה לחייהם.
בבוקר 27 בפברואר, שעות בלבד לאחר שנהרגה לי בתאונת דרכים ליד ואלדוסטה שבג’ורג’יה, נכנס אביה, ג’ון ווקר, לדף שלה באתר “מיי ספייס”, כדי לבשר לחבריה הרבים את החדשות הרעות. להפתעתו הוא מצא בדף עשרות תגובות של אבל על מות בתו. התגובות ממשיכות להגיע גם כעת, כעבור שמונה שבועות. “היי לי! עבר כבר ה-מ-ו-ן זמן”, כתבה לאחרונה חברה בשם סטייסי. “אני יודעת שתוכלי לקרוא את מכתבי ממקומך בגן עדן, שם אני בטוחה שאת אחראית על המסיבות. נוחי בשלום, ודעי שהדברים לעולם לא יחזרו להיות אותו הדבר בלעדיך!”
ההבדל הוא בין אבל מאורגן לאבל ספונטני. שניהם קיימים במקביל בחיים האמיתיים וברשת, ואחד לא יכול להחליף את השני. יש משפחות רבות שלא מסוגלות להשתמש באבל הקולקטיבי של הגולשים כדי להתגבר על מוות של בן משפחתם, אבל בעבור אנשים אחרים, דווקא תנחומים של אנשים שהם לא הכירו, אבל יצרו קשר וירטואלי עם הבן המת יכול להיות מקור של עוצמה. לפעמים דווקא מישהו שאתה לא כל כך מכיר יכול לתת את המילה הנכונה בזמן הנכון.
אתרי אינטרנט כאלו מאפשרים הצצה לחיים שנגדעו בטרם עת. כשאנו צופים מהצד אנחנו לפעמים לא יכולים להבין מה גורם להורה שהילד שלו מת לשמור על החדר שלו בדיוק כפי שהוא היה קודם, או להכין קיר זכרון, או להמשיך לעדכן את הבלוג של הילד, למרות שהוא כבר אינו בחיים. ולפעמים, גם לנו כגולשים שמזדמנים לאותו אתר, משהו נוגע, ואנחנו נוגעים בחזרה. וזה, בניגוד למשתמע מהכתבה ב Ynet, ההבדל המשמעותי בין אבל באינטרנט לאבל בבית.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה