כבר חודש אני מרגיש שמישהו בא ולקח לי פיסה מהנשמה.

לא קרה לי כלום, אבל אני חוזר בעשר בלילה מהעבודה, אחרי שפגשתי אנשים שהחרדה שלהם מציפה אותם. איך אפשר לנשום כשאתה כל הזמן בטוח שטיל יפול עליך. איך אפשר לעצום עיניים כשאתה רואה את הפרצופים של אלו שמתו ורקדו איתך רק לפני חודש במסיבה. . איך אפשר להרגע כשכל רגע יכולים לדפוק לך בדלת. המזל שלי הוא שפניתי שמאלה כשכולם נסעו ימינה. היתה לי הרגשה כזו, הוא אומר. אבל אני לא ישן בלילה כי אני חולם על הפרצופים של אלו שלא יצאו. ומאז, אני לא בסדר. אני ישן בחדר עם חבר. כי אני לא יכול להיות לבד. ואני נוסע בלילה במכונית הביתה, ושומע את הקריין בחדשות מקריא עוד שמות של חיילים שצה"ל אישר לומר את שמם, ואני חושב שלי לקחו פיסה מהנשמה. לא באמת מצליח לעצור את הדמעות. לי לקחו? לי? מה לא בסדר אצלי?

לא קרה לי כלום. המשפחה שלי לא נפגעה. טוב שלא קרה לנו כלום. איך אני מעז לחשוב על זה כשאני פוגש אנשים שניצלו מהתופת במסיבה. אני לא בסדר שזה מה שאני חושב. איך אני חושב כאלו דברים כשיש ילדים וחיילים חטופים בעזה. איך אתה יכול להודות לאלוהים כשיש שלוש מאות אלף חיילים מגוייסים ומוכנים להלחם עד טיפת דמם האחרונה. ועוד מליון וחצי בני משפחה, שנמצאים עכשיו בבתים שלהם ורק מקווים שהחייל שלהם יחזור שלם הביתה. וכל מפגש עם מישהו שהוא ממשפחה כזו לוקח לי עוד פיסה מהנשמה. ואני יותר עצבני וחסר סבלנות, ולא ישן בלילה.

לא קרה לי כלום, אבל למה אני חושב על עצמי? בושה שאני חושב על עצמי עכשיו, כשכולם חושבים על איך לתרום ולהתנדב. כשעשרות אלפי ישראלים מתנדבים, תורמים את הבית שלהם, את הכסף שלהם, את הזמן שלהם ומגיעים לבתי מלון ובתי הארחה. מכינים ארוחות ומביאים אפודים. איך אני יכול לשבת בחמ"ל ולא לצאת לקטוף פירות או ירקות בעוטף. איך אני לא עושה יותר. לי לפחות יש עבודה. באופן אישי, אני עסוק במציאת תשובות לשאלה איך מטפלים במדינה שלמה שקרה לה משהו בנשמה. איך מערכת שהוזנחה במשך עשרים שנה תוכל לתת מענה למדינה שהבריאות הנפשית שלה במצוקה? למצוא פתרונות ארוכי טווח לכל הישראלים שלקחו להם פיסה מהגוף או מהנשמה. טוב שאני עובד עם עוד אנשים שזה הדבר שמעניין אותם מהבוקר ועד הלילה.

לי לא קרה כלום. אבל מישהו בא וחצב לי פיסה מהנשמה. וכל פעם כשיש חמש דקות של שקט, אני עושה מה שאסור לעשות ומשום מה נכנס לאתר שמתפרנס משיסוי וליבוי שנאה. מיליארדר מטורף קנה רשת חברתית והפך אותה למחסן של דמגוגים ופייקים ובוטים. והבטחתי לעצמי שלא אפתח את המסך ואסתכל על פרשנים מטעם עצמם, שונאי אדם או סתם עבדים של לייקים ואתעצבן. או שמתישהוא אעשה טעות ואפתח את השידור האינסופי של ערוצי החדשות, שנעים בין מידע על אזעקות לסיפורי גבורה ואסונות. כי כל פעם שאני רואה את הסיפורים האלו על ההוא מרהט שחילץ מישהי מבארי או על חבר כיתת כוננות שעצר בגופו, משהו לוקח לי עוד פיסה קטנה מהנשמה.

לא קרה לי כלום, וזה לא בגלל שאני לא עשיתי את כל מה שאני 'אמור' לעשות: אני עובד ומשלם יותר מדי מיסים, שירתתי במילואים כמעט חודש בשנה במשך יותר מעשרים וחמש שנים, הצבעתי בבחירות ולא השארתי זבל בפארקים אחרי שעשיתי פיקניק. זה לא בזכות הנהגת המדינה שדאגה במשך שנים רבות למסמס, לדחות, להתפתל ובעיקר לדאוג לעצמה ולחברים הקרובים שלה, על חשבונם של אנשי הקיבוצים ועיירות הפיתוח שחטפו את כל האימה בדרום. כל מני פונקציונרים במשרדים ממשלה שמסבירים לי על הבירוקרטיה, ושאי אפשר כי ההוא לא אישר. ואני יודע שיש עובדי ממשלה מסורים, אבל מינו מעליהם אנשים שכל יתרונם זה הקשר שלהם לאיזה פוליטיקאי כזה או אחר. כל פעם שאני רואה את דמויי בני האדם האלו שמתקראים שרים מספרים על כל מה שהם עושים בזמן שכולנו יודעים שהם לא עושים כלום, אני מבין שזה לא בזכותם שלא קרה לי כלום.

לא קרה לי כלום בגלל שיש בארץ הזו כל כך הרבה אנשים טובים, שברגע האמת שמו את עצמם לפני האגו שלהם ולפני הצרכים האישיים שלהם והיו שם במקום הנכון כדי לעשות את המעשה הנכון. מ'אחים בנשק' ועד זק"א, שפשוט באו והיו ולא הלכו, ולא נעלמו, לקחו אחריות ולא היו עסוקים בלספר על כמה שהם נהדרים. העובדות הסוציאליות של מערכי הרווחה ברשויות המקומיות וכל אותם מטפלים ומטפלות מתנדבים שהגיעו וממשיכים להגיע עד היום. הנהגים שחילצו פצועים תחת אש ואלו שמביאים אוכל למשפחות הנעדרים. וגם אלו שהלכו ולא יחזרו יותר. בזכותם, לא קרה לי כלום.

כל יום מחדש אני מרגיש שלוקחים לי פיסה מהנשמה כשאני רואה שיש אנשים למעלה שעדיין עסוקים בפוליטיקה קטנה, בלדאוג למגזר שלהם או לחברים שלהם. אני כועס שאני צריך לדבר על עצמי כי המדינה הדגימה לי שהיא לא תדאג לי. וכל יום מישהו מחזיר לי את האמונה בבני אדם כשאני רואה אנשים אחרים בכל המדינה נותנים פיסות מעצמם לאחרים, כדי לנסות לעזור לאחות להם את הנשמה. לקחת עוד נשימה. צעירים ומבוגרים. ערבים ויהודים. חילונים וחרדים. מחזירים טיפה אור בחושך הגדול.

לעם ישראל מגיע הרבה יותר ממה שהמנהיגים שלנו מסוגלים לתת. העם הזה הוא הרבה יותר מהממשלה שלו. אנחנו חייבים לבנות מחדש את הכל, יותר טוב, יותר בריא. שהשלטון ישרת את העם ולא העם את השלטון כי צריך מקום שיהיה ראוי לכל החתיכות החסרות האלו, שנעלמו מהנשמות של כולנו.

לא קרה לי כלום, אבל קרה לי כל כך הרבה.

קרה לנו כל כך הרבה.