בעשרים השנים האחרונות כל הרופאים שסיימו את לימודיהם הוכשרו על פי גישה שנקראת Evidence based medicine. הרעיון העומד מאחוריה מאד אטרקטיבי והוא שצריך לשקול כל התערבות, בין אם מדובר בתרופה או בהתערבות אחרת כמו ניתוח, על ידי התבוננות בכל המחקרים שבדקו את ההתערבות הזו, דירוג ההוכחות על פי איכותם ולאחר מכן קביעה האם ההתערבות הזו עוזרת או שלא. אם יש הוכחות, הרי שהחלטה שמבוססת על ההוכחות תהיה החלטה נכונה.
אי אפשר להתעלם מתעשיית ה'עזרה עצמית'. בכל מקום אפשר לקרוא על ספרים חדשניים שמגלים לנו איך להצליח ביחסים עם נשים ואיך להתקדם בעבודה, איך להיות עשירים ואיך להיות מאושרים.
אין ספק בכלל שאנחנו חיים במציאות מלחיצה. יש יותר מדי סיבות להיות בלחץ וחלק מהאנשים שסובלים מלחץ מפתחים גם תופעות שונות של חרדה ואפילו יכולים לסבול מהפרעות חרדה שונות. גם אני כתבתי פה ובמקומות אחרים על עזרה לאנשים עם חרדה, אבל הפעם רציתי לכתוב משהו בסגנון אחר: מה לא לעשות עם אנשים חרדתיים:
מערכת היחסים בין מצבים גופניים לבין מצבים נפשיים / פסיכיאטרים היא מורכבת ובעייתית. הרופא המטפל אף פעם לא יודע באמתאם מדובר בבעיה 'גופנית', במחלת נפש או בשילוב של השניים. יש פסיכיאטרים שמתמחים בתחום הזה, הנקרא consultation-liason psychiatry, ורבים מהם עובדים כיועצים פסיכיאטרים של בתי החולים הכלליים. התחום הזה, שעוסק בנקודת הממשק בין רפואת הגוף לרפואת הנפש נופל לפעמים בין הכסאות. יש גם תחומים אחרים שמשיקים, כמו רפואת כאב, או טיפול בפיברומיאלגיה.
ברור למה חשוב לבחור את המטפל הנכון, בין אם מדובר בפסיכיאטר או בפסיכולוג. מצד שני, קשה לעשות את זה אם מסתכלים רק בדפי זהב (או באתרי אינטרנט). תעודות או תארים הם דברים חשובים, אבל הם לא בהכרח נותנים את התמונה המלאה ולעומת זאת המלצה ממישהו שאתה מכיר יכולה להיות הרבה יותר יעילה.