בעשרים השנים האחרונות כל הרופאים שסיימו את לימודיהם הוכשרו על פי גישה שנקראת Evidence based medicine. הרעיון העומד מאחוריה מאד אטרקטיבי והוא שצריך לשקול כל התערבות, בין אם מדובר בתרופה או בהתערבות אחרת כמו ניתוח, על ידי התבוננות בכל המחקרים שבדקו את ההתערבות הזו, דירוג ההוכחות על פי איכותם ולאחר מכן קביעה האם ההתערבות הזו עוזרת או שלא. אם יש הוכחות, הרי שהחלטה שמבוססת על ההוכחות תהיה החלטה נכונה.
אי אפשר להתעלם מתעשיית ה'עזרה עצמית'. בכל מקום אפשר לקרוא על ספרים חדשניים שמגלים לנו איך להצליח ביחסים עם נשים ואיך להתקדם בעבודה, איך להיות עשירים ואיך להיות מאושרים.
ברור למה חשוב לבחור את המטפל הנכון, בין אם מדובר בפסיכיאטר או בפסיכולוג. מצד שני, קשה לעשות את זה אם מסתכלים רק בדפי זהב (או באתרי אינטרנט). תעודות או תארים הם דברים חשובים, אבל הם לא בהכרח נותנים את התמונה המלאה ולעומת זאת המלצה ממישהו שאתה מכיר יכולה להיות הרבה יותר יעילה.
פסיכותרפיה היא סיטואציה מוזרה. מצד אחד אדם חושף פרטים מאד אינטימיים אשר נשארים בדרך כלל חבויים, ומצד שני הוא עושה את זה מול אדם שהוא לא חבר ולא בן משפחה. מהפסיכותרפיסט שלנו, בין אם הוא פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי או בעל מקצוע אחר אנחנו מצפים למקצועיות ומקצוענות, שלא לדבר על עמידה בסטנדרטים אחרים מכל בן אדם אחר שאנחנו מכירים.
איזון בין עבודה, משפחה והחיים הפרטיים שלנו תמיד היה אתגר עבורנו וכיום האתגר הזה רק הולך וגדל. ההשיגים הטכנולוגיים מאיימים להטביע אותנו בעומס המידע שהם מביאים עלינו. יום העבודה שלנו מלא בציפיה שאנו נוכל לבצע משימות רבות במקביל עם דגש על יעילות, יצרנות ויכולת להתחרות בעולם גלובלי.
ברפואה, לתיוג אנשים יש תפקיד חשוב. להגדיר אדם כחולה אמפיזמה (מחלת ריאות) מועיל שהוא מוגדר אחרת מחולה אסתמה (מחלה אוטואימונית עם ביטויים ריאתיים). אדם שמוגדר כסובל ממחלה דו-קוטבית יכול לקבל טיפול שונה מזה שמוגד כסובל מדכאון. אדם הסובל מפוביה יהנה מסוגים שונים של פסיכותרפיה מאלו שיקבל אדם שסובל מסכיזופרניה.