מה עושים בני אדם שמנסים להתמודד במסגרת של תחרות עם סטודנטים אחרים בחוגים לפסיכולוגיה או למנהל עסקים ומתקשים לעמוד בתחרות? מה עושים אנשים שמנסים להתמודד עם שעות עבודה ארוכות או עם תחרות במקום העבודה? איך אפשר להצליח להתמודד עם הציפיה של החברה שבה אנחנו חיים שאנחנו נהיה כל הזמן ברמת תפקוד מקסימלית?
סערת הטוויטר ששוטפת את העולם המקוון לא נרגעת ונראה שגם אני צריך להמשיך ולשפוך דלק על האש הזו. שמעתי הבוקר באחת מתוכניות הבוקר ברדיו את המנחים מקריאים טוויטים בסגנון "מה אכלתי לארוחת הבוקר", וצוחקים במבוכה וזלזול. כבר כתבתי על כך בפוסט הקודם, אבל לא צריך להתרגש, הרי ברור שמדובר בטריק פסיכולוגי שמטרתו לעורר מהומה ולהתחיל דיון.
פסיכותרפיה היא סיטואציה מוזרה. מצד אחד אדם חושף פרטים מאד אינטימיים אשר נשארים בדרך כלל חבויים, ומצד שני הוא עושה את זה מול אדם שהוא לא חבר ולא בן משפחה. מהפסיכותרפיסט שלנו, בין אם הוא פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי או בעל מקצוע אחר אנחנו מצפים למקצועיות ומקצוענות, שלא לדבר על עמידה בסטנדרטים אחרים מכל בן אדם אחר שאנחנו מכירים.
ביום ראשון האחרון הוזמנתי להרצות בכנס Com.Vention של עיתון דהמארקר על הפסיכולוגיה של האינטרנט. להרצות על הפסיכולוגיה של האינטרנט זה בערך כמו להרצות על פוליטיקה. לכל אחד יש דעה מגובשת והנושא כל כך רחב שאי אפשר לדעת מה התכוון מזמין ההרצאה כשהוא הזמין אותי. ביקשו ממני לצרף סיכום של ההרצאה, אז הנה התקציר, או הסיכום. אני מזכיר לכם שההרצאה עצמה כנראה יותר מעניינת ומהנה מהטקסט.
איזון בין עבודה, משפחה והחיים הפרטיים שלנו תמיד היה אתגר עבורנו וכיום האתגר הזה רק הולך וגדל. ההשיגים הטכנולוגיים מאיימים להטביע אותנו בעומס המידע שהם מביאים עלינו. יום העבודה שלנו מלא בציפיה שאנו נוכל לבצע משימות רבות במקביל עם דגש על יעילות, יצרנות ויכולת להתחרות בעולם גלובלי.
בשנים האחרונות יש מגמה בתחום בריאות הנפש, לעשות חלוקה ברורה יותר בין שיחות לבין טיפול רפואי. הפסיכיאטרים מקבלים מטופלים להערכה פסיכיאטרית, למטרת טיפול תרופתי, וגם למעין סוג של טיפול שיחתי עם דגש רפואי ובמקביל הם מעבירים את הטיפול בשיחות למטפלים שאינם רופאים : פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, אחיות, רבנים וכל מי שמוכן להקשיב. כן, גם השכנה ממול ואולי גם הספר נכנסים לקטגוריה.