חיכיתי בכוונה לפני שישבתי לכתוב על "פרשת האח הגדול והכדורים הפסיכיאטרים". הסיבה לכך היא שכולנו צריכים לזכור שיש כאן מגוון שלם של אינטרסים שמתנהלים מאחורי הפרשה הזו ואין לרובנו את כל המידע הרלוונטי לגבי השאלה מי צודק ומי לא בויכוח. אבל יש כמה דברים שאפשר לומר גם בלי לדעת את כל הפרטים.
ב 22.3 הייתי בסמינר שארגנה חברת התרופות לונדבק למובילי דעה רפואית ברשת (בכינוס היו פסיכיאטרים). הסמינר עסק בעיקר בעולם הפורומים הרפואיים שבו קיימים היום מאות פורומים ספציפיים שעוסקים במחלות שונות ומשונות, נפוצות ופחות נפוצות. המטרה עבורי היתה לנסות ולהבין את הרקע של הפעילות שלי בפורומים השונים שבהם אני נמצא ברשת, וביחסים המתהווים למול קהל הגולשים.
התקשורת בימים האחרונים מלאה בדיווחים חלקיים על זוג התאומים שנפגע לכאורה מטלטול. אני כמובן לא יודע את האמת במקרה הספציפי, אבל הרעיון שמבוגר גורם לנזק כל כך משמעותי לילד מעורר אצל כל הורה כעס ופחד. נשאלת השאלה איך מגיעים למצב שהורה יטלטל את הילד שלו?
החיים בעידן המודרני גורמים לנו לרצות להיות מחוברים ומקושרים ללא הפסקה. ככל שאנחנו מחוברים יותר אנחנו מפחדים להתנתק, אם לרגע אנחנו מתנתקים אנחנו חווים עצבנות ואי שקט. החיבור נועד לעזור לנו להיות יעילים יותר, תקשורתיים יותר, מעודכנים יותר, אבל פעמים רבות החיבור הבלתי פוסק גורם לאנשים להיות עמוסים יותר, מבולבלים יותר, מוסחים יותר ומוצפים. כמובן שכל זה משפיע על התפקוד שלנו במערכות יחסים ועל רמת הלחץ שבה אנו פועלים.
בשבועות האחרונים ישנה התעוררות חולפת של כתבות בערוצי מדיה שונים בנושא טיפול נפשי ברשת. אחת הסיבות להתעוררות הזו (אני מניח) היא פעילותם הנמרצת של מערך יחסי הציבור של שיבא, בעקבות המרפאה החדשה שפתחנו לטיפול נפשי מקוון. אבל הדיווח לצערי נוטה לעסוק בחלקים הפופולריים יותר והפיקנטים של הטיפול ופחות בפוטנציאל של טיפול נפשי מקוון להיות גורם מדרבן עבור כל תחום הטיפול.
לפני כמעט שמונה חודשים יצאתי למסע ארוך ומפרך שמטרתו היחידה היתה שדרוג האתר דברים שעוברים לי בראש. אחד התחביבים שלי הוא עיצוב אתרי אינטרנט.אני מה שקרוי בשפת החמישיה הקאמרית 'חובב אבל מבין'. עיצבתי בעבר כמה וכמה אתרים, ואפילו לימדתי בשנקר במשך כמה שנים סמנריון דו שנתי. אז חשבתי שזה יהיה ממש פשוט.