אני מתבונן על מהומת החצבת באינטרנט וחושב על התפקיד של הרופאים בדיון הציבורי בנושאי בריאות ובנושאים אחרים. לפני עשור או שניים כשהיה מתפרסם מידע רפואי חדש וחשוב, מספיק שהיינו שומעים על זה בתקשורת ובזאת הדיון היה מסתיים. כשמשרד הבריאות או מנהל מחלקה היה יוצא בהכרזה שצריך לקחת חיסון, כולם היו מקשיבים למסר ואולי גם מבצעים אותו.
כיום השיח שונה: אין סמכות, יש סקפטיות. אין הסכמה, יש ויכוח. אין אמת אחת. הכל נתון לפרשנות והויכוח לא נגמר אף פעם. גם אם המחקר הרפואי יראה משהו, תמיד יהיה מישהו שיאמר שזה לא מספיק או שיש איזה פרופסור שאמר אחרת.
אני לא טוען שקודם המצב היה טוב יותר. מרכיבים מרכזיים ברפואה הם ספקנות, מחקר ובדיקה מחדש של מידע ואנחנו צריכים תמיד לבדוק לפני שאנחנו מחליטים. יש סיבות רבות שבגללן אנחנו פחות מקבלים את מה שאומרים לנו פשוטו כמשמעו: רופאים טועים. לפעמים המידע לא נכון. היו יותר מדי מקרים שרופאים פישלו. יש כל כך הרבה מידע סותר שאנחנו מבולבלים. יש אינטרסים של מטופלים, של מטפלים, של חברות, של מערכת הבריאות. הרשת מלאה בכל כך הרבה רעש שאתה כבר לא יכול לדעת מה אמת ומה מניפולציה.
אבל צריך לתהות לגבי הקול של הרופאים בדיון הציבורי.
קחו לדוגמא את הדיון על החיסונים. אנשי מקצועות הבריאות מתייחסים לחיסונים כעובדה מוגמרת. זה אולי אחד התחומים שעליהם יש את ההסכמה הכי רחבה בעולם הרפואה. החיסונים הצילו ממוות ומנכות מאות מליוני אנשים, והיעילות והבטיחות שלהם לא באמת מוטלת בספק רפואי. כתוצאה מכך, הרופאים לא מרגישים צורך להסביר את החשיבות של החיסונים. הויכוח מתנהל ברשתות והקול של רופאים ואחיות כמעט אינו נשמע שם. ולדיון הזה יש היום השפעה חזקה לא פחות (ואולי יותר) מאשר כתבה בעיתון פופולרי או מאמר בעיתון מקצועי.
הציבור נמצא ברשת. שם מתנהלים הדיונים. בפייסבוק, בטוייטר. בוואטסאפים של ההורים. שם הכוח המניע את הפעולה הבאה ושם הרופאים לא נמצאים. יש כמה אנשי מקצוע שלקחו על עצמם להשמיע קול ולהשתתף בדיון. לדוגמא ד"ר ליאור אונגר או אנשי עמותת מדעת לקחו על עצמם להשתתף במאבק החיסונים וחוטפים אש מגורמים שמתנגדים לחיסונים. אבל איפה הקול של שאר אנשי המקצוע? איפה אנחנו בדיונים אחרים בעלי השלכה בריאותית? איפה הקול של המומחים באפידמיולוגיה בדיון על זיהום האוויר? איפה הקול של אנשי הבריאות בדיון על הרפואה בפריפריה? מה העמדה המקצועית גבי מוקדי רפואה בקריית שמונה? ומה לגבי החלטה לקצץ אחיות טיפת חלב, אחיות בתי ספר או לפתוח בית ספר לרפואה באריאל? אולי יש לנו עמדה בנושא, אבל מי שמע אותה? האם צריכים לשמוע אותנו רק בפורמט של אחד מול אחד בחדר הטיפולים?
המציאות השתנתה. למטופלים ולציבור יש דעות בנושאי בריאות. הם לא מחכים לרופאים כדי לגבש אותם. הם מגבשים את דעתם לפי מה שהם שומעים. בציבור, באינטרנט, ברשתות החברתיות. הם מדברים ומגבשים עמדות. אנחנו צריכים להיות גם שם ולהקשיב, כי אם לא נשמע אותם הם לא ישמעות אותנו.
כדי שישמעו אותנו אנחנו צריכים להיות בכל המקומות האלו ולהביע את העמדות שלנו. עמדות שמבוססות על מחקרים מבוססים ולא עד תאורי מקרה של שלושה מטופלים. עמדות שמבוססות על תרבות של ויכוח והגעה להסכמה. עמדות שצריכות להשמע, אנחנו צריכים להשמיע את דעתנו.
אם אנחנו רוצים להמשיך להשפיע על הבריאות של הציבור, אנחנו חייבים להבין שלאנשים יש קול משלהם. אם לא נשמע אותם, הם גם לא ישמעו אותנו. ואם אנחנו לא נשמיע את הקול שלנו בכל מקום, כל הזמן – הקול שלנו פשוט לא יהיה רלוונטי.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה