לחלק גדול מהרופאים והפסיכולוגים יש פרופיל פייסבוק. לא כולם משתמשים בו באופן פעיל אבל רמת האוריינות הטכנולוגית של מרבית הרופאים גבוהה והם כמו רוב האנשים רוצים להתעדכן במה שקורה אצל החברים והמכרים שלהם. עד שאתה יושב בשעת ערב מאוחרת וגולש באתר ופתאום מגיעה בקשת חברות מהמטופל שהיה אצלך במרפאה היום בבוקר.
למי שעוד לא יודע, פייסבוק הסירה לאחרונה את ההגבלות שהיו על האפשרות של גולשים שאינם מוגדרים כחברים שלך למצוא אותך בחיפוש בגוגל. כלומר מהיום כל אחד יכול למצוא כל אחד אחר בחיפוש פשוט בגוגל. ההנחיות של מרבית האיגודים המקצועיים בנושא קשר בין מטפלים למטופלים במדיה החברתית היא חד משמעית: אין ליצור קשרים עם מטופלים באמצעות אתרים חברתיים כמו פייסבוק או טוויטר.
אחרי שדחית את בקשת החברות, המטפל נותר בעמדה מתגוננת. בפגישה הבאה (אם תהיה בכלל אחת כזו!) אתה צריך להסביר מדוע דחית את הבקשה. כבר כתבתי בעבר על הטשטוש שיכול להגרם כתוצאה מהערבוב בין המקצועי לאישי במדיה החברתית, על תקשורת לא ברורה שיכולה להביא לטעויות או על הפוטנציאל האינסופי של אבדן הפרטיות של המטופל. אבל עולה השאלה גם האם היתרונות של קשר דיגיטלי יכולים לעלות במקרים מסויימים על החסרונות הללו?
אצל רופאים הנקודה הזו יותר בולטת, אבל הזמן של המטופל במרפאה תמיד מוגבל. הוא תמיד זקוק לעוד מידע, עוד שאלה קטנה שלא נענתה ואין סיכוי להספיק לענות עליה במסגרת הזמן המוקצבת. אם הייתם יכולים לענות על השאלה הזו בזמנכם החופשי בלי מגבלה אולי המטופל היה מרגיש יותר טוב? אפשר להשתמש במדיה הזו גם כדי להעביר מידע כללי שמתאים לקבוצת מטופלים גדולה.
הגבול בין החיים הפרטיים של הפסיכיאטר לעולמו המקצועי יכול להטשטש גם בלי קשר למדיה החברתית. הפסיכיאטר או הפסיכולוג ואפילו הגניקולוג צריכים להחוות על ידי המטופלים כקשובים, אמפטיים ואנושיים. ישנם מחקרים רבים שמראים שככל שהקשר בין המטופל למטפל יותר פתוח ומזמין, כך גם המטפל נתפס כחיובי ומעודד הענות לטיפול ואפילו משפר את סיכויי ההחלמה. אז ברור שאין מקום למטפל לספר למטופל שלו שהוא בדיוק נמצא בתהליך גירושין ושאשתו בגדה בו עם השכן, אבל אפשר להשתמש באנקדוטות מהחיים כדי לגרום למטופל לחוש שבצד השני נמצא אדם שיכול להכיל אותו ולהבין אותו.
בעיות בתקשורת גם הן אינן יחודיות למדיה החברתית. גם בפגישה קצרה בקליניקה אפשר להבין משהו בצורה שגויה וכיום כאשר מטופלים מגיעים לקליניקה שלי אחרי שהם עשו גוגל, קראו עלי, על אבחנות אפשריות ועל טיפולים אפשריים והגיעו גם לאבחנה וגם לטיפול עוד לפני שהם נכנסו בדלת, יכול להיות יתרון לכך שאהיה איתם בקשר מקוון ואולי אפנה אותם למידע רלוונטי יותר או מידע אמין יותר אונליין.
אפילו את בעיית סודיות המידע ניתן לפתור אם באמת רוצים פתרון. לדוגמא אפשר לקבוע מראש איזה סוגי מידע אפשר להעביר בצ'אט של פייסבוק, איזה דורש אימייל מוצפן ואיזה מידע חייב לעבור בפגישה פנים אל פנים.
אני חושב שהעובדה שיותר ויותר מטופלים מנסים ליצור קשר עם המטפלים דרך האינטרנט בכלל ודרך מדיה חברתית בפרט אומרת שמדובר בכוח שלא ניתן לעצירה. הם רוצים להתחבר למטפלים ויתכן שהמטפלים צריכים להגדיר לעצמם דרכים שבהן הם מאפשרים את הקשר הזה בין מפגשים רשמיים. הם אומרים לנו שהם רוצים להיות יותר אקטיביים (ולפעמים יותר חודרניים) ויותר מעורבים בטיפול בפרקי הזמן שבין מפגש למפגש. מה המסר שאנחנו מעבירים כשהמטופל פונה אלינו ואנו מסרבים לפניה?
לי יש מדיניות אישית בעניין, אבל אני לא יודע את כל התשובות. האם יש לכם מחשבות בעניין?
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
9 תגובות לרשימה ”כשמסרבים להצעת חברות של מטופל“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שלישי, 19 בנובמבר 2013 בשעה 15:20
אשמח להסבר מה הרציונל של האיסור ליצור קשר ברשתות חברתיות? איסור נראה לי קצת מרחיק לכת. יכולה אולי להיות המלצה לא לעשות זאת (אם מישהו כן מאשר חברות הוא יועמד לדין משמעתי?). האם האיסור מגיע מרצון להגן על המטופל או על המטפל? (או על שניהם, מבחינה זאת שטשטוש יתר של גבולות אינו רצוי?)
מטפלים נמצאים היום בקשר עם מטופלים בטלפון, במייל ולפעמים גם בסקייפ. כך שנראה שהתשובה לשאלה השנייה היא הרצון להגן על המטפל, שלא יחשוף מבלי משים, חלילה, את חייו הפרטיים בפני המטופל. (למרות שבמקצועות התרפויטים מקובל לתלות הכול ברצון להגן על הפציינט, גם כשהאינטרס האמיתי הוא אחר לגמרי. כלומר להסביר למה זה לטובתו או לא לטבתו של המטופל, כשבעצם זה מגן על המטפל/ת. זה לגיטימי אבל צריך להיאמר). אם אתה מסביר בכנות ובשקיפות למטופל למה אתה מסרב לבקשת חברות זאת לא נראית לי בהכרח בעיה (למרות שיכול להיות שהוא עדיין ייעלב). וכמובן שחשיפה כזאת שלך יכולה להתרחש גם בלי שאתה מאשר חברות, אם למשל מישהו קורא תגובה שלך בפרופיל של מישהו אחר…
כמובן שאם רופא או מטפל לא מוכן להיות זמין לשום צורת קשר (טלפון, מייל) בין מפגשים – אולי עדיף שהוא בכלל לא ייכנס לרשתות חברתיות. כי הן עושות אותו ליותר זמין. אבל נדמה לי שאי נכונות מוחלטת כזאת לאפשר למטופל לפנות אליך בין פגישות היא מאד בעייתית אצל מטפלים (וגם אצל חלק מהרופאים, כשהיא גורפת). בוודאי ובוודאי כשמדובר בטיפול פרטי.
יש עוד לומר שאי אפשר לאחוז במקל משני קצותיו. הרבה רופאים, כמו בעלי מקצוע אחרים, בוחרים בנוכחות אינטרנטית (לאו דווקא רשתות חברתיות) כדי ליצור נראות, יחסי ציבור וכך להגדיל את הפרקטיקה שלהם. זה לא הולך באופן חד צדדי בלי שיפנו אליך גם כשפחות נוח לך.
אגב, הפריע לי המשפט "הפסיכיאטר או הפסיכולוג ואפילו הגניקולוג צריכים להחוות על ידי המטופלים כקשובים, אמפטיים ואנושיים". הם לא צריכים "להיחוות" ע"י המטופלים, הם צריכים להיות כאלה.
יום שלישי, 19 בנובמבר 2013 בשעה 16:04
שלום ד"ר לוינסקי ותודה על הכתבות המעולות והמחכימות.
מעניין אותי מה המדיניות האישית שלך בנוגע לעניין.
כמטופלת, הייתי רוצה כמובן קשר קרוב יותר עם מטפליי, וזה כולל פייסבוק ומיילים, אבל מניסיון הם אינם מאשרים זאת וזה גם די מובן לי – כמו שכתבת, הרצון שלהם לשמור על פרטיות (לא כולם יודעים או רוצים להתעסק עם הגדרות ספציפיות של הפייסבוק), וכן – הם אינם מקבלים תשלום עבור הזמנים שבין פגישה לפגישה (המטפלים בשירות הציבורי. אני לא יודעת איך זה בפרטי). כמו כן, יש מטפלים שחייבים את ההפרדה הברורה בין שעות הקליניקה לבין השעות הפרטיות שלהם בבית וחייבים לעשות את ההפרדה הזאת כמה שיותר ברורה ומוחלטת.
נושא שהייתי שמחה שתתייחס אליו להבא זה קשר מטפל-מטופל שכולל מגע, ואני מתכוונת החל מלחיצת יד, הנחת יד על הכתף או הגב כדי לעודד, וחיבוק. אני בעיקר מתייחסת לקשר מטופלת-מטפלת, ולא למטפלים מטופלים מהמין הנגדי.
בברכה,
שחר.
יום שלישי, 19 בנובמבר 2013 בשעה 16:06
שכחתי לציין שאשמח לקבל מסר למייל שלי על תגובה שלך למה שכתבתי. תודה רבה!
יום שלישי, 19 בנובמבר 2013 בשעה 21:51
למסגרת הטיפולית יש Setting ואתיקה שרובם ידועים לכל הצדדים וחלקם דורש הבהרות.
מטפלים צריכים לקבוע את המדיניות שלהם ולהודיע מראש למטופלים. דיון על המדיניות יהיה פנים אל פנים, בזמן הטיפולי.
יום שלישי, 19 בנובמבר 2013 בשעה 22:51
@נעמה ואחרים, אני חושב שמדובר בהמלצה גורפת, כלומר ללא חריגים. לא ניתן לכפות זאת כמובן. מקור ההמלצה לדעתי היא בעיקר להגן על המטפלים מפני עצמם, ובהמשך כדי להגן על המטופלים מפני עצמם. סביבת המדיה החברתית בהכרח מביאה חשיפה ובאופן גורף יוצרת ציפיה לפתיחות, זמינות וחודרנות. מכיוון שרוב האנשים לא מודעים לאפקטים וההשפעות הללו, אזי או שמשקיעים הרבה באוריינות דיגיטלית, או שממליצים להמנע ממדיה חברתית.
אבל, בעולם שבו חלק משמעותי מהתקשורת נמצא ברשתות חברתיות, יש בעייתיות מסויימת בלומר באופן גורף להמנע לחלוטין מנוכחות שם. כמו שלפני שנים היה בלתי אפשרי להרים טלפון לפסיכולוג ולומר שאתה חש ברע.
המדיניות שלי למטופלים שלי נאמרת באופן מפורש בפגישה הראשונה או כשזה רלוונטי, ויש התייחסות לשיחות טלפון, סמס, מיילים, תגובות בבלוג וגם רשתות חברתיות (אני לא משוחח עם מטופלים בפייסבוק /צ'אט פייסבוק וכו, ולו רק בגלל שהמדיניות של פייסבוק היא לחשוף הכל)
יום רביעי, 20 בנובמבר 2013 בשעה 1:10
אני חושב שמטופלים צריכים לכבד את העובדה שגם הפסיכיאטר או הפסיכולוג הוא בן אדם ומגיע לו שיהיו לו חיים. כשלקוחות שלי (תלוי כמובן אילו מהם…) יוצרים איתי קשר בשעות לא מתאימות ובערוצים לא מתאימים זה מטריד.
אני מתאר לעצמי שזה עוד יותר בעייתי ומתסכל כשמדובר במטופל שצריך להיזהר איתו ואי אפשר סתם להיות מגעיל אליו ו/או להעיף אותו לכל הרוחות.
יום רביעי, 20 בנובמבר 2013 בשעה 7:18
ירדן הפוסט מצויין אבל מה המדיניות שלך?
יום ראשון, 24 בנובמבר 2013 בשעה 10:29
המדיניות שלי היא שאפשר ליצור קשר בכל דרך אפשרית, אבל את תשובה תתקבל לפי הדחיפות ולפי הנושא במדיום המתאים.
לדוגמא: מטופל יכול לשלוח הודעת SMS ולכתוב שכחתי לקחת כדור הבוקר מה לעשות ולקבל תשובה ב SMS במהירות.
להודעה בסגנון 'אני לא מרגיש טוב', ברור ש SMS תשובה כבר לא יספיק אז צריך לעבור לשיחת טלפון או לפגישה.
בעקרון, לפניות בטוקבקים או בפייסבוק הזמינות נמוכה במיוחד, למייל יותר גבוהה ולסמס או טלפון הכי גבוהה, כמובן במגבלת הזמינות שלי.
יום שישי, 25 באוקטובר 2019 בשעה 3:22
שלום,
הייתי שמחה לדעת האם קשר בין מטפלת ומטופלת לאחר סיום הטיפול אכן אפשרי ומוסכם מבחינה האתית ולא תנזק?
אם המטפלת עזבה את מקום עבודתה והמטופלת עדיין רוצה להיות עימה בקשר טיפולי או חברי זה מקובל?
האם הבחירה היא של המטפלת כרצונה או היא מחוייבת לכללים וחוקים מסויימים שמכתיבים לה ואוסרים?
תודה רבה על המענה