כמה מחשבות על "האח הגדול" ועל פסיכיאטריה | פסיכיאטר ברשת

כמה מחשבות על "האח הגדול" ועל פסיכיאטריה

חיכיתי בכוונה לפני שישבתי לכתוב על "פרשת האח הגדול והכדורים הפסיכיאטרים". הסיבה לכך היא שכולנו צריכים לזכור שיש כאן מגוון שלם של אינטרסים שמתנהלים מאחורי הפרשה הזו ואין לרובנו את כל המידע הרלוונטי לגבי השאלה מי צודק ומי לא בויכוח. אבל יש כמה דברים שאפשר לומר גם בלי לדעת את כל הפרטים.

ראשית, צריך לזכור שהנפגעים העיקריים של הפרשה הזו היא כל אותם אנשים שסובלים מבעיות שונות בתחום בריאות הנפש כגון חרדה, דיכאון, מאניה דיפרסיה ושלל קשיים רגשיים אחרים. אותם אנשים שרואים ושומעים איך החברה מתייחסת לנטילת טיפול תרופתי בתחום בריאות הנפש יחשבו עוד עשר פעמים לפני שהם יפנו לקבלת עזרה וטיפול פסיכיאטרי ובמקום זאת יבחרו פעמים רבות להמשיך ולסבול.

השיח שהתקשורת העצימה היה בסגנון "אוי אוי אוי הם קיבלו כדורים פסיכיאטרים" ו"הפסיכיאטר השתמש בכדורים כדי להשפיע על הרצון החופשי של האנשים". המסר שמועבר לציבור הוא שכדורים הם דבר מסוכן ופסול ושהפסיכיאטרים משפיעים על הרצון החופשי של האנשים.

אלו שני מסרים בעייתיים, חסרי אחריות ולא נכונים. במקום לדון במניפולציות שהתוכנית מעמידה בהם את המשתתפים או בסיבה שבגללה אנשים היו במצוקה ונזקקו לעזרה נפשית – מתעסקים בחלק שולי ועושים ממנו את העיקר בגלל שכאן ידיעות אחרונות השתמשו באותם פחדים קמאיים שהסיינטולוגים משתמשים בהם כדי להפחיד את ההורים בנושא הריטלין.

תרופות למשתתפי האח הגדול

הבעייתיות השניה שצפה היא עצם מתן תרופות לכאורה לשישה משתתפים בעונה אחת של האח הגדול. גם כאן התמונה מורכבת הרבה יותר. לנו אין מידע על מצבם הנפשי ומבנה האישיות של המשתתפים טרם כניסתם לתוכנית. המשתתפים נכנסים לסיר לחץ שמטרתו העיקרית היא הפעלת לחץ נפשי על המשתתף כדי לגרום לו להתנהגויות חריגות יותר ולהחצין את דפוסי האישיות.

סביר להניח שאנשים משתתפים בתוכנית כדי להתפרסם אבל גם ייבחרו כי יש להם סוגי פתולוגיות נפשיות שיכולים לעניין מאד את הקהל ולהוסיף לדרמה (ולרייטינג). אז לקחתם אנשים שלא ברור כמה הם יציבים נפשית, ואז הפעלתם עליהם לחץ נפשי ועל כן אין פלא שחלקם יחוו משבר נפשי תוך כדי התוכנית או לאחריה ויזדקקו לעזרה נפשית. אם אכן הם היו זקוקים לעזרה הרי זו חובתה של התוכנית לספק להם את העזרה הזו ולהפנותם לפסיכולוג או פסיכיאטר.

במקרה שעליו אנחנו מדברים, הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ מוכר בעמדה טיפולית הדוגלת בשימוש מסיבי בתרופות ומי שמאזין לתוכניתו ברדיו מכיר את ההמלצות שלו על "קוקטייל תרופות". לד"ר רבינוביץ יש זכויות רבות בהנגשה ובהחדרה של הלגיטימציה של הטיפול התרופתי ויש להודות לו על כך. למרות זאת ניתן לומר שהגישה הטיפולית שלו קונטרוברסלית בעולם הפסיכיאטריה, סגנון הקשר עם המטופלים נתפס כשנוי במחלוקת ולמרות שיש מטופלים שאוהבים את הגישה הזו היא מהווה לטעמי סיכון והליכה על פי התהום. כאשר אתה הולך על פי התהום יש סיכוי שתיפול וכאשר קשת לקחו את ד"ר רבינוביץ לתפקיד כל הדברים האלו היו ידועים להם והם צריכים להתמודד עם ההחלטות שלהם.

פסיכיאטריה בעולם של יחסי ציבור

שלישית, כדאי לזכור שהפסיכיאטרים חיים בתוך החברה. אנו חיים בעולם שבו על מנת להתפרנס ובמיוחד אם אתה עצמאי ומנהל קליניקה אתה צריך להשתמש ביחסי ציבור, לשווק ולפרסם את עצמך. אחת הדרכים להתפרסם היא לכתוב באתרי אינטרנט פופולריים ולהשתתף בתוכניות בוקר או ערב. גולת הכותרת היא לכאורה להשתתף או להיות חלק מתוכנית טלוויזיה שיש לה פרופיל תקשורתי גבוה. האח הגדול היא אולי התוכנית בעלת הפרופיל התקשורתי הגבוה ביותר אבל אפשר למנות תוכניות ראליטי רבות כמו "לרדת בגדול" או "שלוש" שבהן יש ליווי פסיכולוגי או פסיכיאטרי מאחורי הקלעים ואפילו תוכניות שבהן רואים את הפסיכולוג משוחח עם המנחה על המשתתפים.

באופן אישי הציעו לי מספר פעמים ליעץ לתוכניות כאלו ופעם אחת להשתתף לפני המצלמות ולתת פרופיל פסיכולוגי ויעוץ לסלבריטאים שהתוכנית תלווה אותם. בפעם הראשונה שפנוי אלי עוד התלבטתי קצת אולם בהמשך התחלתי לסרב באופן נחרץ יותר. הסיבה היא שלדעתי השתתפות בתוכניות כאלו מעמידה את הפסיכיאטר או הפסיכולוג במצב בעייתי מאד מבחינת האתיקה המקצועית.

התפקיד של הפסיכיאטר הוא לעזור למטופל שלו וגם במקרה של מטופל פרטי המעסיק הוא המטופל ואתה פועל לטובת המטופל. אבל כאשר אתה יועץ לתוכנית טלויזיה המעסיקה של הפסיכיאטר היא ההפקה של התוכנית. לרוב לא יהיה קונפליקט בין הצרכים של המטופל לאינטרס של ההפקה, אבל מה קורה כאשר יש קונפליקט? כאשר ברור שהתוכנית גורמת למצוקה נפשית למטופל? אם תמליץ להוציא אותו תפגע ברייטינג או בסיכויים שלו לנצח. אם לא תוציא אותו ותטפל בו תשאיר אותו בסיטואציה שגורמת לו לרע. בכל מקרה הפסיכיאטר נמצא שם במצב גרוע מבחינה אתית.

הסיכום שלי להפרשה: אין פלא שהיא התרחשה וחבל שהנפגעים העיקריים בכלל לא יודעים שהם נפגעו.

לרוב לא יהיה קונפליקט בין הצרכים של המטופל לאינטרס של ההפקה, אבל מה קורה כאשר יש קונפליקט?

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

מחשבות של אחרים

שרה: יצאתי עם אדם שהוא adhd..יש לו התפרצויות גם לעג .. אנחנו אוהבים אחד תשני אבל אין סבלנות , חושב תמיד שאני מנסה...

Moran: היי אני לוקחת כבר כשנה לוסטר ואני עכשיו בטיפולי פוריות האם זה יכול להזיק להליך ?

פנינה: לקחתי כ20שנה סרוקסט 20מג עם השפעה מעולה ! ו ואצלכם הפסיק לפעול פניתי לרופא שהתחיל לי עם סרנדה ובני משפחתו חצי...

אלכס: כתבה נכונה לחלוטין! הכי חשוב להיות פתוח מבחינת שיתוף המידע עם המטפל. השקרים הם המנוע של הימשכות המצב הרע.....

עדנה: אני נוטלת מירו 7.5 מ"ג בתוספת לסרוקסט וכל הזמן רדומה. איך אפשר להגיע למעט צלילות מוח? קשה לי לכתוב, לחבר...

ראול: גם למישהו שלחם בצבא ונהרגו לו חברים מול העיינים, והוא נכה בכיסא גלגלים שמשפחתו כבר מתה אחד אחרי השני והוא נותר...

עדן: חייבת התערבות פסיכיאטרית דחופה,זה עלול להגיע למצב של פגיעה עצמית או פגיעה בתינוק חלילה.. בהצלחה.

חנית ג'אגר: וואו בדיוק מה שקורה לי לאחרונה אני פניתי לפסיכיאטרית שלי אחרי 6 שנים של טיפול בסרוקסט והחלטתי לקחת פרוזק...

תגובות

11 תגובות לרשימה ”כמה מחשבות על "האח הגדול" ועל פסיכיאטריה“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת אופיר נחום:

    אכן סיקרן אותי לשמוע את הארותייך ותודה . מעניין גם הצד האישי/ של הדמוניזציה של מקצועך ….. ובעניין זה הפרסום השלילי בynet היום על קמפיין הציפרלקס ……מעניין בכלל גישת הפסיכיאטריה לז'אנר הריאלטי ככלל על שלל המניפולציות …..זה שאנשי מקצוע מתבקשים לייעץ ,משמש לעיתים כעלה תאנה של אחריות …… איני בטוח שלא כדאי להשתתף בתכניות טלוויזיה …מטפל אחראי יכול להקטין נזקים שאולי מטפלים אחרים לא היו ערים להם. מטפל אתי יכול לעמוד בלחצי ההפקה ,בדיוק כמו שכל יועץ שמקבל כסף מהנהלת ארגון ומתבקש לפעמים לכבס מסקנות או להטותן , מסביר ברגישות ונחישות שאינו יכול לעשות זאת …….ממני ביקש ארגון מסויים למסור אינפורמציה על מפגשי אימון עם סמנכל , כשסירבתי ,מנכ"ל הארגון השתומם והזכיר לי ממי אני מקבל את הצ'ק ….אני והארגון לא עובדים יותר , אבל הסברתי למנכל בשיחת הפרידה , שאם היועץ הבא ייתן לו אינפו על סגניו , מה יקרה עם היו"ר של החברה יבקש אינפו' על המנכ"ל? לא הייתה לו תשובה לעניין .

  2. מאת אריאל:

    תודה על הרשומה, יצא לי לשמוע כמה וכמה פעמים תוכניות של ד"ר אילן רבינוביץ בגל"צ ובאמת הוא חילק תרופות פסיכיאטריות על ימין ועל שמאל במהלך התוכנית. באמת מסקרן אותי האם באמת כל כך בקלות פסיכיאטרים רושמים מרשמים לתרופות או שיש כאן הטייה לאקסצנטרי? (נו, אני חושב שאני יודע את התשובה)

  3. מאת נעמה:

    תודה. גם אני חיכיתי למה שתכתוב. לדעתי ההערה האחרונה לגבי כפל הכובעים-תפקידים/ניגוד האינטרסים חשובה ביותר. ועוד יותר חשובה בעיני במקרים של רופאים שמשרתים את שירותי הביטחון, לדוגמא. דווקא בגלל זה נראה לי חשוב להדגיש שבכל מקרה ובכל הנסיבות חובתו/נאמנותו של הרופא צ"ל תמיד לחולה.
    הוא הדין לגבי רבינוביץ שעליו כתבת "כאשר אתה הולך על פי התהום יש סיכוי שתיפול". הבעיה שלי היא ממש לא שד"ר רבינוביץ נפל. הבעיה שלי היא שהאנשים שבהם הוא טיפל נפלו. או הופלו.
    לגבי התרופות אני קצת חולקת עליך. לדעתי דווקא טוב מאוד שיבינו שתרופות פסיכיאטריות, אפילו "רק" נוגדי דיכאון – הן לא סוכריות. ויש יותר מדי אנשים שמתייחסים אליהן כך, גם מהצד של החולים אבל גם מהצד של הרופאים הרושמים. דעתי אינה נוחה מכך שרופאי משפחה רושמים אותם, ועוד פחות מכך שהם רשאים כיום לרשום רטלין. לגבי נוגדי הדיכאון עוד אפשר למצוא בזה גם צד זכות – הנגשה, אכן. גורם לכך שאנשים שנזקקים יקבלו טיפול ביתר קלות, ללא החשש והסטיגמה שבפנייה לפסיכיאטר/ת. החיסרון הוא בדיוק אותו דבר – הנגשה. יד קלה על המרשם. של רופאים שאני מכבדת מאוד אבל אין להם התמחות בפסיכיאטריה. ואני מניחה שתסכים איתי שלא סתם עושים התמחות בפסיכיאטריה..
    אגב, ללא קשר לרופא/ת הרושם/ת, אין יידוע מספיק של החולים למשל לגבי הקושי להפסיק את התרופות האלה (כתבת על זה לא מזמן). בעיני כשמקבלים תרופה בלי לדעת שאחרי שימוש ממושך קשה עד בלתי אפשרי להפסיק אותה – זאת ממש לא הסכמה מדעת.

  4. מאת ירדן לוינסקי:

    @אריאל, יש ויש. יש מטופלים רבים שמגיעים אלי לאינטייק ויוצאים בלי מרשם אבל עם המלצה להתערבות אחרת כגון פסיכותרפיה, היפנוזה או ביופידבק. יש פעמים שאני ממליץ על טיפול תרופתי. אחד הדברים שחשובים בעיני היא התאמת הטיפול לצרכי המטופל והמנעות מקונספציות טיפוליות.

    @נעמה, מסכים בהחלט. הדבר החשוב הוא לזכור למה אתה שם בכלל. לסייע למטופל ו "Primum non nocere" לא לגרום לנזקים נוספים. בנוגע לתרופות – יש הבדל בין "זה לא סוכריות" לבין "זה מסוכן מאד". בניגוד לכתוב בתקשורת, רופאי משפחה לא אמורים לרשום ריטלין גם כיום בלי אבחון של פסיכיאטר/נוירולוג. זה מנוגד להנחיות איגוד רופאי המשפחה וגם להנחיות משרד הבריאות. רופא משפחה שעושה זאת חייב למעשה לעבור על התקנות. החוכמה היא למצוא דרך לבלמים ואיזונים ובכל רגע נתון לשקול את היתרונות והחסרונות של כל טיפול ותועלתו למטופל.

  5. מאת יאיר:

    העלית נקודה מעניינת, שלא חשבתי עליה על תפקידו של איש מקצוע כלפי המעסיק שלו.
    אם המעסיק הוא, לדוגמא, שירות הבטחון והוא מוצא שלאדם מסויים יש בעיה פסיכיאטרית שטעונה טיפול. מאידך, במצבו הנפשי הזה, האיש מתאים לשירות הבטחון והשירות לא ירצה שהיא יטופל. המצאתי סיטואציה אולי הזויה.
    ואולי המעסיק הוא הפקת טלוויזיה שמעדיפה אדם חולה על פני הבראתו. האם הרופא והפסיכיאטור נאמנים למזמין העבודה (בעל הצ'ק) או לנבדק שזקוק לטיפול?
    אין לי תשובה. רק שאלה.

  6. מאת אורסולוס:

    יפה כתבת כי כל ההתייחסות לתרופות האלה במסגרת השיח הציבורי שהתקיים בעקבות אותה פרשה הוא לא אחראי ומסוכן, ויגרום לכך שאנשים אשר אולי יוכלו להעזר בטיפול כזה ימנעו מלעשות כן בשל הסטיגמות אותן פרשה זו רק חידדה.

    היה ראוי אולי להרחיב אודות הטענות שנשמעו שלאותן תרופות היו השפעות סוגסטיביות, או שהשפיעו על רצונם או אישיותם של המשתתפים. למיטב ידיעתי, אין סיכוי שלציפרלקס יש השפעות כאלה, וגם התרופה השניה, שאת שמה שכחתי, אינה יכולה לגרום לכך.

  7. מאת ענת:

    שלום.אני נוטלת סרוקסט מזה 7שנים.בחצי השנה האחרונה הורדתי המינון לחצי כדור פעם ביומיים, לפי הנחיית רופא המשפחה, וזה מספיק לי. (איני נמצאת במעקב של פסיכיאטר). מדוע ממליצים לקחת חצי כדור לסרוגין במקום רבע כדור פעם ביום? והאם באמת השלב הבא בהפחתת התרופה הוא הפסקה מוחלטת או שיש עוד שלב ביניים? ענת

  8. מאת ירדן לוינסקי:

    @ענת, זה באמת לא קשור לדיון כאן. מומלץ שהפסקת טיפול תתבצע תחת מעקב רופא. למרבית מטופלי הספיקה הפסקה לאחר חצי כדור, אך איני יכול להמליץ לך מה לעשות בהעדר היכירות עם מצבך.

  9. מאת נטע:

    שלום ירדן,
    אני מקווה שתהייה הוגן ולא תעלים את התגובה שלי.
    הרי אתה לא מצפה שיהיו לך רק תומכים, נכון?

    האמת היא מאוד כואבת אבל סוף סוף אפשר לראות ניצנים שלה.
    לא רק אני נפגעתי מכדורים פסיכיאטרים, כל מי שסביבי נפגע ומרגיש מנוצל.
    סער רק פתח תיבה שהייתה סגורה.

    רופא מערבי עושה בדיקות ויודע על קיום של מחלה: בדיקת חום, בדיקות דם, זיהום חיידקי רואים במקרוסקופ, בדיקות שתן וכו'.
    פסיכיאטר אינו בודק דבר גופני, אלא שומע ומקטלג לפי מה שלמד.

    מתכנסים קבוצת פסיכיאטרים ועושים הצבעה של מחלות נפש.
    ה- DSM גדל מ-6 מחלות לפני 60 שנה ל380 מחלות (אם לא יותר)

    ואף אחד מהם לא מגובה בבדיקה גופנית.

    אתם מסממים את האוכלוסיה וההצתדקות שלך וההסברים שלך
    "למה זה טוב" לא ברורים לי.

  10. מאת ירדן לוינסקי:

    @נטע, אני לא בטוח שאת שואלת שאלה, רוצה דיון או נואמת נאום. זה דיון ארוך שיש בו טיעונים בעד ונגד, והרי ברור שלא חשוב מה אומר, לא תסכימי איתי. הטרמינולוגיה שאת משתמשת בה כבר מביעה את העמדה הזו, ולמרות שלא נסכים, אני מכיר בזכותך להחזיק בעמדותייך.
    אני מאמין, וראיתי מאות מקרים בהם טיפול תרופתי עזר לאנשים. לשיטתך, עדיף שאדם יסבול מדיכאון, מחרדות או מהזיות – העיקר שלא יקח טיפול תרופתי שניתן לו על ידי פסיכיאטר. איזה מזל יש לאותו חולה שהוא לא חייב להקשיב לך ויש לו אפשרות לקבל טיפול.

  11. מאת נטע:

    ירדן. אז ככה. למרות הפסול בהתנהגות של אילן רבינוביץ, הוא עשה שירות אחד גדול לציבור. הוא דיבר על תרופות כ"משפרות איכות חיים". כשהוא דיבר על "איכות חיים" הוא למעשה הוציא את הסטיגמטיות מהתרופות האלו. כל שאר הדברים שהוא עשה שנויים במחלוקת, אבל אני רוצה להתמקד בדבר הטוב היחידי שהוא עשה: שימוש בטרמינולוגיה של "שיפור איכות חיים".

    כל חיי נחשבתי למוצלחת. סטודנטית מצטיינת. קורות החיים שלי בדרך כלל מזדקרים על פני עשרות קורות חיים. כשאני מחפשת עבודה אני תמיד בדילמה בין 3 הצעות. המרצים מנבאים לי עתיד באקדמיה. אני גם בחורה מצחיקה שבכל אירוע חברתי מצחיקה את כולם. לכאורה. יופי. נכון? ממש לא. דאגנות יתר, פרפקציוניזם, חרדה, הפרעת קשב שייצרה אצלי מנגנון שיפוי של פרפקציוניזם ונסיון להיות יותר מכולם, וחוסר יכולת לעמוד בדרישות הפרפקציוניסטיות שלי – כי יש לי הפרעת קשב. בתוכי הייתי מאד אומללה, "לא מוצלחת", לא נושמת לרגע כי בכדי להגיע לכל ההישגים עלי לעבוד מאד קשה.

    לא פלא שכנגזרת של הפרעת הקשב פיתחתי הפרעת חרדה. ושנים די התמזמזתי, חיפשתי כל מיני "אלטרנטיבות" כי פסיכיאטריה זה הרי ל"משוגעים".

    חלק מה"אלטרנטיבות" שהגעתי אליהן היו הזויות ביותר, כל מיני אנשים הזויים שלא זו בלבד שהמציאו שיטת טיפול, עוד ההינו והעזו לכנות אותה על שם עצמם. שיטת (שם + שם משפחה). וכל אחד יפתור לך את הפרעות הקשב והחרדות.

    באיחור משווע בחיי נטלתי ריטלין. שכמובן העצים חרדות ועברה שנה ומשהו עד שעברתי לציפרלקס. וזה חש כמו עליסה בארץ הפלאות שאכלה מאיזו פטריה או עוגה שמחלצת אותה מהמבוך עם מלכת הללבות הרעה. מהרגע שבו התחלתי ליטול את הציפרלקס והריטלין ביחד, זה כאילו קיבלתי במתנה את היכולות האמיתיות שלי.

    כמובן שלא הכל מושלם. אבל הכל קל יותר. פחות אכילת חצץ (רק שני כדורים בבוקר – ריטלין וציפרלקס, בצבע לבן אמנם אבל לא חצץ), פחות חקירת שיניים ופחות דחיפה סיזיפית במעלה ההר.

    אני שבועיים על השילוב של ריטלין וציפרלקס (ריטלין לבד לא עבד, פשוט עשה דפיקות לב), ואני בוכה מבפנים – בוכה מאושר כשאני רואה כמה קל לעשות דברים שהיו קשים קודם (בגלל חרדה. לדוגמא להביע התנגדות לעמדה של אדם שרוצה שאעשה XYZ). ואני בוכה מבפנים כי אני שואלת את עצמי איך לעזזל לא גיליתי את הצירוף הזה קודם.

    וזה בדיוק בגלל הסטיגמה הזו שתרופות פסיכיאטריות זה משהו איום ונורא. משהו ממכר. משהו מזיק. משהו מסוכן. "כימי". נו באמת, כימי. עלק כימי. כל דבר שאנו אוכלים הוא כימי. והרעיון שצריך להיות משוגע באמת בכדי ליטול אותם. ושאם אתה לוקח אותם משהו בך לא בסדר.

    כיום אני רואה בתרופות פסיכיאטריות אמצעי לשיפור איכות החיים. אני עושה פילטיס, יוגה, אני שוחה, אני אוכלת ירקות ירוקים, ואני נוטלת ריטלין וציפקלקס. אני לא מבינה למה אין סטיגמה על השתתפות בפילטיס אבל על נטילת ריטלין וציפקלקס יש. מבחינתי ציפקלקס הוא כמו ריצת בוקר, הוא כמו שחיה, כמו הליכון כושר – אמצעי בדוק לשיפור איכות החיים.

    אני עוסקת במקצוע תובעני ולוחץ, עם המון אחריות כלפי אנשים, עם עמידה דווקנית בלוחות זמנים, עם צורך בריכוז על ושמירה על מסמכים וצורך לקרוא מאות עמודים. כפי שאני רואה את הציפרלקס – הוא אמצעי לניטור הלחצים המובנים במקצוע שלי. והריטלין, אמצעי להתמודד עם טקסטים ארוכים ומטלות אקדמיות מורכבות למי שלומד לתארים מתקדמים או אפילו דוקטורט. לקח לי זמן להפנים תפיסה ולפיה כדורים "פסיכיאטרים" הם לא גינוי עצמי, אלא כלי לשיפור איכות החיים.

    כמו שיש גאדג'טס, כמו שיש מחשב נייד. למה מגיע לי מחשב נייד שישפר את איכות החיים אבל לא מגיע לי כדור קטן בבוקר שיעביר את היום חלק? למה מי שמשתמש במחשב נייד לא נחשב אדם חלש או פגום ומי שמשתמש בכדור "פסיכיאטרי" כן?

    כיום אני מבינה שזהו אמצעי לשיפור איכות החיים. למקסום של האושר. ולא, הכדורים האלו לא משמשים לשליטה במוח. באמצעותם אני מנתבת את חיי בכיוון הרצוי לי ולא נגררת.

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.