אנשים שותים אלכוהול ממגוון סיבות. כפי שנאמר בתהילים "יין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים", ואכן אנשים אוהבים לשתות סוגים שונים של אלכוהול כשהם מבלים, חוגגים, או אוכלים. יש אנשים שאוהבים לסגור את היום בכוסית קטנה של משהו. מטבע הדברים, גם אנשים שמתמודדים עם חרדה ודכאון ואולי נוטלים תרופות הם חלק מאותם אנשים ששותים אלכוהול.
הזמן לא עוצר לרגע ומי שלא מתקדם בקצב מספיק יכול לגלות שהוא פספסת את הנסיעה. לכן אין פלא שאנחנו מחפשים פתרונות מהירים וזמינים כדי לטפל במה שמפריע לה. התרגלנו שאנחנו עושים את מה שעובד הכי מהר, או את מה שנראה לנו כפתרון הכי פשוט, בגלל שאין לנו זמן להתעסק עם תהליכים מורכבים.
לא חסרים מאמרים שעוסקים בסרוטונין ובמצב הרוח. לאחרונה שוב התעוררה מהומה סביב הנוירוטרנסמיטור סרוטונין, והדיון בוודאי עוד ימשיך שנים רבות. אבל למרות שלסרוטונין יש בוודאי תפקיד חשוב במצב הרוח שלנו, לא חסרות עוד אמונות תפלות על התפקיד שלו שכדאי שנכיר.
מטופל שלי, שסובל מדיכאון, שאל אותי אתמול אם כבר הספקתי לקרוא את המאמר החדש על דיכאון שפורסם בכתב העת Molecular Psychiatry.
בכנס שנערך לאחרונה הציג ד"ר ג'פרי ניוקורן את החולשות והיתרונות של הטיפולים הקיימים להפרעת קשב, וכמה מחשבות על האפשרויות שממצאים אלו מציעים בפנינו בנושא הטיפול התרופתי.
רוב התרופות החדשות שמבטיחות לנו הרים וגבעות נוטות להתגלות בדיעבד כפחות מושלמות מההבטחות שהבטיחו לנו. משפחת התרופות שנקראות בנזודיאזפינים (בנזו בקיצור) היו תרופות פלא בשנות השישים של המאה העשרים. רופאים רשמו את התרופה לאנשים שסובלים מחרדה, אבל רבים גם רשמו את התרופה במצבים אחרים, כמו להרגעת מצבים פסיכוטים, או להרגיע אנשים במצוקה שסבלו מדיכאון, לשפר את השינה ועוד. לא עבר הרבה זמן עד שהבנזו הפכו להיות בין התרופות הנפוצות ביותר.