בחודשים הראשונים השתמשנו בכל המשאבים שיש לנו כדי להמשיך לתפקד בצורה רגילה ככל האפשר. אבל אנחנו חצי שנה לתוך משבר הקורונה והרבה אנשים מרגישים שאם עוד מישהו יאמר להם שהם צריכים להסתגל לשגרת הקורונה יש סיכוי שזה יגמר באיזו תגובה לא תואמת.
היא זוחלת ומתקרבת. אנחנו מרגישים אותה כשמתעוררים בבוקר וחושבים על מה שצפוי לנו במהלך היום. היא מטפסת לאורך עמוד השדרה. היא לוחצת על בית החזה. היא נוכחת לאורך היום ומוחשית גם לקראת השינה. גם מי שמצליח להדחיק כבר לא עומד בזה. מועקה.
כולם אומרים שהמצב השתפר. שנגמר הסגר ושיש מתווה לחזרה לשגרה שלכולם יש דעה מאד מגובשת על ההצלחה שלו ושל אסטרטגיית החזרה לפעילות במשק. אבל יש אנשים שסוף הקורונה הוא דווקא הנקודה של התחלת המשבר עבורם.
אחד הדברים שבולטים בתוך הרעש שמתקיים בהמולת הקורונה היא שכולם כל כך עסוקים כל הזמן. אנשים עסוקים בלשמור על סוג של נורמליות. גם אם אתם לא עובדים כי סגרו לכם את העסק או שאתם בחל"ת, כולם מצפים שתנצלו את הזמן של הסגר. תנקו, תסדרו, תעסקו בלמידה, בפיתוח ערוצים חדשים להכנסה אלטרנטיבית, תתנדבו. עצרו לרגע, זה לא נורמלי.
התמונות שהכי אוהבים להציג בטלויזיה הן תמונות של מדפים ריקים. מדפים ריקים הם מסר של מחסור. של דחיפות. אם אתה לא תמהר לקנות, לא יהיה בשבילך. בוקינג מספרים לכם שנותר רק עוד חדר אחד. ואנחנו? אנחנו רק רצינו לקנות נייר טואלט.
השאלה הזו נשמעת קצת מוזר, הרי איזה אדם יכול להיות מבואס כשהוא מצליח? מי לא אוהב לקבל מחמחאות על פרוייקט מוצלח בעבודה או פרסום של מאמר שהוא כתב ביזע בדמעות, או אפילו לקבל הרבה לייקים בפייסבוק על סטטוס כשהיא מספרת שהיא קיבלה קידום?