התמונות שהכי אוהבים להציג בטלויזיה הן תמונות של מדפים ריקים. מדפים ריקים הם מסר של מחסור. של דחיפות. אם אתה לא תמהר לקנות, לא יהיה בשבילך. בוקינג מספרים לכם שנותר רק עוד חדר אחד. ואנחנו? אנחנו רק רצינו לקנות נייר טואלט.

אם הצלחתם לפספס איך שהוא את הדיווחים על הקורונה, אתם בטח יודעים שהסימפטומים הנפוצים של תחלואה בוירוס הם שיעולים וכאבי גרון, חום שלא יורד ובעיקר מדאיגים קוצר נשימה, קשיים בנשימה עד כדי דלקת ריאות דו צדדית. שלשול זה לא סימפטום של קורונה. אפילו אם אנשים קונים נייר טואלט מתוך מחשבה שזה יותר זול מלקנות טישו, מה הסיבה שהם קונים מאות גלילים של נייר טואלט בשביל מחלה שברוב המקרים תעבור עליהם כמו צינון קל? אולם הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים?

קצת כלכלה התנהגותית כדי להסביר את הכמיהה לנייר טואלט

אנשים מפחדים שאם הם לא יתארגנו מראש יגיע היום ויהיה מחסור ולכן הם נערכים מראש וקונים משהו שכולנו צריכים לשימוש יומיומי. הרי אף אחד לא רוצה להיתקע בשירותים בלי נייר טואלט, נכון? מאד רציונלי. הבעיה היא שרוב הכלכלנים ההתנהגותיים הוכיחו כבר מזמן שבני אדם לא נוטים לתכנן בצורה רציונלית את ההתנהגות שלהם, ואם רק המיעוט עושה תיכנון ארוך טווח, אז למה כל כך הרבה אנשים קונים נייר טואלט? אולי הסיבה היא שמדובר בתהליך קבלת החלטות חצי אוטומטי שאנחנו עושים כל יום, בו אנחנו מסתמכים על החלטות של אנשים אחרים במצב של חוסר מידע, ואנחנו מניחים שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים.

לדוגמא, כשאנחנו רואים תור ארוך מחוץ למסעדה, אנחנו בטוחים שהאוכל שם טוב יותר ממסעדות כי אחרת שאר האנשים לא היו עומדים סתם בהמתנה דווקא למסעדה הזו. לפעמים לחץ קבוצתי גורם לנו לחשוב כמו האנשים האחרים כיוון שזה מרגיש לנו בטוח יותר. אם כולם יכתבו בפייסבוק שאסור לשלוח את הילדים לגנים כי זה מסוכן, אתה תפחד להתנהג בצורה חריגה שלא רק שיכולה להיות שגויה אלא גם יכולה להביא עליך את הכעס של שאר האנשים בקבוצה. אותם אנשים יצביעו עליך כעל חריג, ואף אדם לא אוהב להיות חריג. יש גם מחקרים שמראים שבמצבי סטרס אנחנו נוטים יותר להיות מושפעים מאנשים אחרים. ככל שאנחנו משתפים יותר תמונות של תורים וסופרים ריקים, אנחנו יותר מונעים ללכת לקנות בעצמנו. 

פסיכולוגיה בנייר טואלט 

אפשר גם להסביר את הצורך שלנו בנייר טואלט מבחינה פסיכולוגית. אפשר כמובן לשים את הכל על הפחד שלנו ממחלות. אבל אז תשאלו למה כולנו עכשיו לא מייד מסתגרים בבית? אולי הבעיה יותר בסיסית? הנה הצעה אחת:

השלב האנאלי הוא השלב השני בתיאורית ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית של זיגמונד פרויד והוא מגיע לאחר השלב בגילאי 2-3. האנרגיה המינית, הליבידו, של התינוק מופנית בשלב האנאלי אל פי הטבעת וזה בשל הקשר שלו לנושא הצואה. התינוק בשלב זה מתלבט אם להענות לדרישות הסביבה לרכישת הרגלי ניקיון לעומת סיפוק הדחף להתלכלך. בשלב זה, אם ההורים לא יתנו לתינוק עצמאות או שלא יחנכו אותו לניקיון עלול להיווצר מצב של קיבעון אנאלי: נטייה לסדר ולניקיון, עקשנות,דייקנות, רכושנות וקמצנות וכן באי יכולת לסבול אי וודאות. כלומר, אבדן שליטה מתקשר אלנו בתת מודע לנושא ההפרשות והיכולת לשלוט בהפרשות האלו. 

ומה קורה כשיש משבר עולמי שבו כל הנחות היסוד שאנחנו מכירים נשברות וכל המסגרות שאנחנו בנינו מתפקדות בצורה שאנחנו לא מכירים? מה קורה כשהחדשות מפמפמות ללא הפסקה 'סכנה! סכנה!' וראשי המדינה צועקים 'שעת חירום'? אנחנו מרגישים חוסר שליטה טוטאלי, אנחנו נסוגים למנגנונים ולתחושות הפרימיטיביים ביותר שלנו ומחפשים להאחז במשהו שבתת מודע שנמצא במצוקה נותן לנו שליטה על הסיטואלציה. משהו כמו גליל של נייר טואלט.

כמובן, שהאמת לא כל כך פשטנית ונמצאת איפה שהוא באמצע. גם בשגרה אנחנו בליל של פחדים ורציונליזציות. בהתחלה אתה אומר לעצמך "איזה מטומטמים האנשים האלו שמתנפלים על הסופר וקונים נייר טואלט, כפפות ואלכוג'ל בכמות מסחרית". אחרי שאתה שומע בטלוויזיה על מחסור בחנויות, על סגר ומופצץ כל ערב האיומים של ראש הממשלה וארד ניר, אתה אומר "אולי המצב הרבה יותר גרוע? אולי אף אחד לא שולט במצב? אולי הם יודעים משהו שאני לא יודע. אני צריך לקנות נייר טואלט?" ומאחורי הקלעים הכובע האנאלי מרים את ראשו וצורח לך "שליטה!"

אז אנחנו רצים לסופר לקנות נייר טואלט.

לפי מחקרי פרופ' כהנמן בכלכלה ההתנהגותית, רוב ההחלטות שלנו נובעות משילוב של שתי מערכות קבלת החלטה. המערכת החשיבה הראשונה מהירה ואינסטינקטיבית ואילו המערכת השניה איטית ומחושבת. המערכת האינסטיקטיבית דוחפת אותנו לקנות נייר טואלט בזמן שהמערכת השניה אומרת לנו לחכות כי אחרי שכולם יאגרו, הם ימכרו לך חבילת טואלט לילי בחצי המחיר. אם תוכלו להתאפק עד אז, כמובן.