אוי ואבוי, נגמרה הקורונה?
כולם אומרים שהמצב השתפר. שנגמר הסגר ושיש מתווה לחזרה לשגרה שלכולם יש דעה מאד מגובשת על ההצלחה שלו ושל אסטרטגיית החזרה לפעילות במשק. אבל יש אנשים שסוף הקורונה הוא דווקא הנקודה של התחלת המשבר עבורם.
אני מזכיר: הסטטיסטיקה אומרת שרובנו המוחלט נהיה בסדר. אבל ההשלכות הנפשיות והחברתיות של מה שקורה עכשיו ימשיכו גם אחרי שמקרי ההדבקה יפחתו ונצא לטייל בקניונים. אנשים מבודדים בבתים, ילדים שלא נפגשים עם חברים ומשפחות מסוגרות בתוך הדירות שלהם יוצרות חוויה של ריחוק וניתוק. אף אחד לא מתעסק כמעט ברווחה הנפשית של האנשים שנמצאים היום בחזית. צוותי בתי החולים שעברו למשמרות של 12 שעות תחת איום בלתי פוסק שהם ידבקו בעצמם. צוותי מרפאות הקהילה שחייבים להמשיך ולטפל באנשים. אנשים שגילו שהחל"ת לא נגמר או שהעסק קרס. מה יקרה לנו אחרי שהתרגלנו להיות רחוקים אחד מהשני? מה קורה לאנשים שהחיים שלהם השתנו?
בזמן שאתה בסגר, בזמן שהפחד מהקורונה מציף את כולם ומהדורות החדשות מפציצות אותנו בדיווחים היסטריים מבתי החולים בניו יורק ומילאנו, אין לרוב האנשים הרבה זמן להתעסק במצוקה הפנימית שלנו אלא אנחנו מתעסקים במצוקה החיצונית המשותפת לכולם. להתארגן, להסתדר, לתמוך, להתנהל. אבל עכשיו כשאנחנו יוצאים מהסגר, נשארים לאנשים מגוון של נושאים לחשוב עליהם, ויש לנו גם יותר זמן להתבונן פנימה:
- תחושה מתמשכת של סכנה בריאותית ופחד להדבק בקורונה
- פחד לאבד אנשים שחשובים לנו
- פחדים בנושאים כלכליים
- פגיעה רגשית ושחיקה מואצת של אנשים שהיו חשופים יותר למשבר כמו צוותי בריאות או צוותי רווחה
- משברים זוגיים ומשפחתיים שהתעצמו בעקבות הלחץ של החיים אחד עם השני 24/7.
יש גם אנשים שלא רוצים לחזור מהקורונה
מצד שני, יש אנשים שגילו עולם חדש ונפלא בזמן הקורונה. משבר הקורונה הביא לאנשים פטור מכל מני מטלות שגרה והציף אצלם שאלות משמעותיות. עכשיו צריך לחזור ולהיתקע בפקקי התנועה. צריך לשבת בישיבות ארוכות ולפגוש את הבוס במשך כל היום ולא רק באמצעות שיחת וידאו שאפשר לעשות לה מיוט. אנשים הכירו מחדש את בני הזוג שלהם ויכלו לשבת לארוחת צהרים כל יום עם הילדים שלהם, דבר שבשגרה הם יכלו לעשות רק בזמן נסיעה לטיול אינטנסיבי בחו"ל. אנשים גילו שהם יותר יעילים כשהם לא באים לעבודה, או שאפשר לנהל את המטלות שלהם כשלא עובר כל הזמן מעל הראש שלך הזמזום הבלתי פוסק של הרחש של האופן-ספייס. אנשים גילו שאפשר לאזן בין עבודה לבין משפחה. שהטלפון לא צריך כל הזמן לצלצל והעולם לא מתמוטט. שאפשר לעבוד בלי להתאפר חצי שעה או להתעסק באיך אני לבוש ומה חושבים על זה.
כל האנשים האלו חוטפים עכשיו את הלם החזרה לשגרה. גם אלו שנהנו בסגר וגם אלו שלא. גם אלו שדחוף להם לצאת לעבוד וגם אלו שגילו שעדיף מהבית. הם מגלים שזה לא כל כך מתאים להם וצפות אצלם הרבה שאלות חדשות על החיים.
הלם סוף קורונה
הקורונה לא באמת נגמרה אבל אנחנו רואים את התוצאות אצל רופאי המשפחה, הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. ממצאים ראשונים מדברים על עליה בפניות אל רופאי המשפחה לקבלת תרופות הרגעה ותרופות נוגדות חרדה ודיכאון. יש עליה בדיווחים של אנשים על כך שבזמן הסגר השימוש שלהם באלכוהול ומריחואנה עלה משמעותית עד כדי כך שהם לא מסוגלים להפסיק. אנשים רבים יצאו מהסגר ומדווחים על הפרעות שינה חדשות ומבקשים טיפול לבעיות שינה. לרבים יש תסמינים של בעיות הסתגלות מחודשות למסגרות העבודה, הלימודים ואפילו בית הספר.
המצב ההזוי שבו היינו פתאום נעלם. עכשיו מצפים מאיתנו לחזור ולתקתק. לקום בשש כדי לנסוע שעה לעבודה, לשלוח ילדים לבית הספר בזמן ולתקתק ישיבות עבודה כמו שעון. חזרנו לנורמלייות כאילו שהכל נורמלי, אבל האמת היא שאנחנו צריכים עוד זמן להסתגל ולא יכולים מייד להתנהג 'נורמלי'. כי מה זה נורמלי בדיוק? מה אנחנו רוצים שיהיה נורמלי? איך אפשר לכפות עלינו נורמליות כשאיבדנו מקום עבודה או להפך, כשגילינו שמקום העבודה לא באמת טוב עבורנו?
אנחנו מוצפים במחשבות. זה זמן להתבוננות פנימית. זה קשה ומציק ומורכב. אל תבזבזו את ההזדמנות.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה