מה קורה ל OCD בזמן קורונה
וירוס הקורונה והפחדים שבעקבותיו יוצרים טשטוש בין מה שנחשב התנהלות אובססיבית קומפולסיבית לבין התנהגות אחראית וזהירה.
אחד הסוגים הבולטים ביותר של הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) הוא חרדה מזיהומים ונקיוניות כפייתיים. אתם אולי מכירים את אלו שנזהרים בשגרה מכל מגע עם משהו מלוכלך או מזום פוטנציאלית, אלו שלא נוגעים בידיות של הדלתות, לא הולכים לשירותים ציבוריים, לא נוגעים באוכל שהוכן בחוץ. אבל היום התנהגות שמכוונת להתמודדות עם מגיפה קטלנית משפיעה בצורה לא רגילה על התרבות והמנהגים של כולנו. מקומות עבודה וחנויות מציגים לראווה חוקים שמכריחים אותנו להסתובב עם מסיכות ולנקות את הידיים באלכוג'ל כשאנחנו נכנסים, הם מגבילים כניסה של לקוחות או עובדים ואפילו אנשים שעושים ג'וגינג עוברים לצד השני של השביל כשהם רואים אותנו מתקרבים אליהם.
בשנת 2019, התנהגות כזו היתה נחשבת מוגזמת, לא בריאה ואפילו לא מנומסת. אז איפה עובר הגבול בין אחריות אישית וחברתית שנועדה למנוע הפצה של קורונה, לבין הפרעה אובססיבית שיכולה להזיק לאדם? מאז תחילת משבר הקורונה, נהייה קשה יותר להעריך התנהגויות שפעם נחשבו מוגזמות, כיוון שהתנהגויות כאלו נחשבות היום חיוניות לבריאות ואפילו מבטאות יכולת הסתגלות.
קחו לדוגמא שימוש כפייתי באינטרנט (אפילו החלו לקרוא לזה התמכרות לאינטרנט) שהפך בשנים האחרונות לבעיה אצל אנשים מסויימים. בזמן הקורונה, כל ההסתכלות על שימוש באינטרנט השתנתה, ואנחנו מצפים מאנשים להתעדכן ולעבוד, לגלוש ולהתחבר כמעט כל הזמן. אפילו יש ציפיה שנוכל להתעדכן בזמן אמת במצב ההדבקה בקורונה בישובים שונים בארץ, ואנחנו מחליפים מידע בצורה קפדנית על רמות תחלואה והדבקה באמצעות פוסטים וציוצים בטוויטר. השאלה החשובה היא האם ההתנהגויות האלו באמת סתגלניות או שהם בעצם התנהגויות אובססיביות?
למרות שהרבה מההתנהגויות שלנו נראות כמו התנהגות כפייתית, יש הבדלים ברורים בין התנהגויות אדפטיביות בזמן מגיפה, לבין אבחנה קלינית של OCD: רוב האנשים לא משקיעים הרבה מחשבה בחיטוי הידיים באלכוג'ל או בקריאה של עדכוני מחלה באתרי חדשות. אבל אצל אנשים שסובלים מ OCD נראה התנהגויות חוזרות, מחשבות טורדניות מציפות, רעיונות מוגזמים ודפוסים שהופכים יותר ויותר נוקשים ומפריעים מאד לתחומים רבים של תפקוד האדם, בין אם בעבודה, לימודים או קשרים בין אישיים.
אצל רוב האנשים הדפוסים האובססיבים או טקסיים פחות בולטים. הם יצליחו לתפקד וגם אם יסבלו קצת זה לא יפריע להם משמעותית לתכנת, לנהל חיי משפחה או ללמוד. אצל קבוצה קטנה אך משמעותית, הדפוסים האלו יתגברו עד שיפריעו להם מדי יום בתפקוד. כשאנחנו היום מקפידים לרחוץ ידיים כשאנחנו נכנסים, זה מספיק בשבילנו להמשיך הלאה. בשביל אדם עם OCD, רחיצת ידיים פשוטה לא תספיק.
טריגרים טריגרים
הקושי נובע מכך שהיום קשה יותר לאנשים להימנע מחשיפה לטריגרים שונים שמעלים את רמת החרדה שלהם. אנחנו גולשים ברשת ומוצפים במידע שמעלה אצלנו את החרדה. הרשתות בנויות כך שנרגיש ממש מחוייבים להתעדכן מדי פרק זמן ונחפש משהו חדש. השלטים שמקיפים אותנו בכל מקום על הצורך להימנע להתקהל, או החשיבות של שטיפת ידיים והגיינה, רק גורמים לאנשים שלפני הקורונה היתה להם כבר דאגה ממחלות רק להגביר את דפוסי ההתנהגות של הקריאה האובססיבית והנקיון הכפייתי.
עם הזמן, יכול להיות שחלק מההגדרות של אובססיה לחדשות יתעדכנו בהתאם לשינוי ההתנהגות של כלל האוכלוסיה. אולי נגדיר שזה בסדר לשבת 8 שעות מדי יום מול האינטרנט (כדאי שלא), אבל גם אם נשנה טיפה את ההגדרות, כשגלישה באינטרנט או נקיון הופכים למשהו שהוא לא בשליטה שלנו, או שמחשבות על זיהומים ומחלות מתחילים להאפיל על כל מחשבה אחרת, זה סימן שיש בעיה שאולי קוראים לה OCD ואפשר לטפל בה.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
תגובה אחת לרשימה ”מה קורה ל OCD בזמן קורונה“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום חמישי, 15 באוקטובר 2020 בשעה 23:42
כמי שמטופלת בכדורים נגד ocd, לא מרגישה בשום תופעה שהחמירה,
מנצלת חלק מהזמן בסידור פינות בבית שצריך להגיע אליהם ולא נותנת לקורונה להלחיץ באופן משמעותי, נזהרת ושומרת על הכללים אבל מתוך אמונה שלכל כדור יש כתובת ומה שצריך להיות או לא להיות יהיה.
דווקא העובדה שבעלי והילדים בבית כל היום נותנת לי תחושה טובה של להיות מוקפת ולא לבד…..מוזרה כבר אמרתי ? !