שמונה שבועות של שכרון חושים
פורסם במקור במרץ 2006
בספר "הבית הצהוב" שעומד לצאת בקרוב, מתאר מרטין גייפורד את שמונת השבועות בהם התגוררו ביחד וינסנט ון גוך ופול גוגין בבית הצהוב בארל. שמונת השבועות האלו היו מצד אחד פוריים במיוחד בעבור שני האמנים, במהלכם יצרו עבודות שנחשבות ליצירות מופת בהסטוריה של האמנות. מצד שני שמונת השבועות האלו הם עדות מצויירת וכתובה לתהליך התדרדרותו הנפשית של וינסנט ון גוך, שהסתיימה בכריתת אוזנו ואשפוזו. רבות נכתב כבר על מחלות הנפש של ון גוך, בין אם בעיתונות הממוסדת ובין אם במאמרים מקצועיים כמו ב American Journal of Psychiatry
השנה שקדמה לאירועים הללו היתה מהיצירתיות ביותר של ואן גוך. הוא יצר באותה שנה יותר ממאתיים ציורים, עדות דוממת כמעט לחוויה המאניפורמית שהוא חש. הוא התמלא באנרגיות, המחשבות התרוצצו בראשו, הדמיון והיצירתיות עלו על גדותיהם. במקביל, ההוויה שלו הפכה יותר ויותר מבולבלת ופרנואידית. באחד המכתבים לאחיו, תיאו הוא כותב:
“I am unable to describe exactly what isthe matter with me; now and then there are horrible fits ofanxiety, apparently without cause, or otherwise a feeling ofemptiness and fatigue in the head….and at times I have attacksof melancholy and of atrocious remorse”
השינוי במצבו הגיע לשיאו לאחר חודשיים של מגורים משותפים עם גוגין, מגורים שהתאפיינו במתח ומריבות בלתי פוסקות.
On Christmas Eve 1888, after Gauguinalready had announced he would leave, van Gogh suddenly threwa glass of absinthe in Gauguin’s face, then was broughthome and put to bed by his companion. A bizarre sequence ofevents ensued. When Gauguin left their house, van Gogh followedand approached him with an open razor, was repelled, went home,and cut off part of his left earlobe, which he then presentedto Rachel, his favorite prostitute. The police were alerted;he was found unconscious at his home and was hospitalized. Therehe lapsed into an acute psychotic state with agitation, hallucinations,and delusions that required 3 days of solitary confinement.He retained no memory of his attacks on Gauguin, the self-mutilation,or the early part of his stay at the hospital.
אין ספק שמצבו הנפשי של וינסנט ון גוך קשור באופן ישיר ליצירתיות המיוחדת שלו. אנשים שנמצאים במצב מאניפורמי מדווחים במהלך וגם לאחר האפיזודה על תחושת כח, אנרגיה בלתי נידלת ובהתאם לכך מגלים יצירתיות שמדהימה את הסובבים אותם. במהלך אפיזודה מאנית אנשים מסוגלים להקים חברות המעסיקות עשרות עובדים, להמציא המצאות שונות או להרשים אנשים אחרים, דבר שהם לא מסוגלים לעשות כאשר אינם מאניים.
מצד שני, למאניה יש תופעות לוואי לא נעימות. אצל ון גוך זה הסתיים באוזן אחת חסרה ואשפוז. אצל אנשים אחרים זה יכול להסתיים בהסתבכות כלכלית שהמשפחה צריכה לשלם עליה, במעצר לאחר תקיפת אנשים או “רק” בניתוק קשרים עם חברים ומשפחה עקב מעשים שנעשו במהלך המאניה.
הדילמה הנובעת מהסיפור הזה, או מטיפול במאניה בכלל, היא השאלה הבאה: אם מאניה יכולה לגרום לכאלו מקרים של יצירתיות (מי יודע אם ון גוך היה מסוגל ליצור את האמנות שלו אם לא היה מאני), מדוע אנחנו מטפלים במאניה בכלל? מדוע למנוע מאדם את היכולת להיות יצירתי? האם אנחנו לא צריכים לסלוח לו על הדברים “הרעים” שעשה בגלל המאניה, ולתת לו את האפשרות להדהים את העולם.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה