רוב התרופות החדשות שמבטיחות לנו הרים וגבעות נוטות להתגלות בדיעבד כפחות מושלמות מההבטחות שהבטיחו לנו. משפחת התרופות שנקראות בנזודיאזפינים (בנזו בקיצור) היו תרופות פלא בשנות השישים של המאה העשרים. רופאים רשמו את התרופה לאנשים שסובלים מחרדה, אבל רבים גם רשמו את התרופה במצבים אחרים, כמו להרגעת מצבים פסיכוטים, או להרגיע אנשים במצוקה שסבלו מדיכאון, לשפר את השינה ועוד. לא עבר הרבה זמן עד שהבנזו הפכו להיות בין התרופות הנפוצות ביותר.

בשנות השמונים, הופיע גל חדש של שימוש בבנזודיאזפינים אחרי שאחת מחברות התרופות פיתחה את הקסנאקס (xanax), שהוא תכשיר שעובד מהר במיוחד. מאז, התכשיר הזה נרשם במליונים מדי יום ברחבי העולם. מה שמעניין במיוחד, הוא שהשימוש בבנזודיאזפינים רק גובר, בזמן שאף אחד לא משווק בנזודיאזפינים. לתרופות כמו לוריבן, קלונקס, ואבן ואפילו קסאנקס אין פטנט ולכן כל אחד יכול לייצר אותם. מה שמטריד במיוחד הוא שהשימוש בבנזודיאזפינים בקשישים מאד גבוה, למרות שאנחנו יודעים שהוא יכול להזיק להם. ישראל נחשבת לאחת המובילות בשימוש בבנזודיאזפינים מבין מדינות ה OECD.

היינו מצפים שיהיו הרבה התוויות מוסכמות לתרופות כאלו נפוצות. הפסיכיאטרים משתמשים בתרופות האלו למטופלים שסובלים מקטטוניה (רק שיש מעט מאד מטופלים כאלו), וגם להרגיע לזמן קצר אנשים שסובלים מאי שקט בגלל פסיכוזה, מאניה או דיכאון. כמובן התרופות יכולות לסייע גם לאנשים שסובלים מהתקפי חרדה קשים שצריכים משהו מהיר שירגיע אותם עד שה SSRI (ציפרלקס, לוסטרל ודומיהם) יתחילו לעבוד. אפשר אפילו להשתמש בבנזודיאזפינים במצבים חריגים של סטרס או הפרעות שינה. כל האינדיקציות למתן בנזו מוגבלות בזמן. אבל במציאות, רוב האנשים לוקחים אותם לאורך זמן רב. לפעמים במינונים גבוהים ובדרך כלל בגלל הסיבות הלא נכונות.

 פופולרי זה לא תמיד טוב

הסיכון בבנזו משולש. ראשית, מינוני יתר של התרופות יכולים להיות מסוכנים ולגרום למוות. כמובן שבמרבית המקרים מדובר גם במינונים שגבוהים משמעותית מהמינון הרגיל, ולרוב בשילוב עם אלכוהול או אופיאטים. שנית ויותר נפוצה, היא תסמיני הגמילה שיכולים להופיע כשמפסיקים את התרופות האלו לאחר שימוש ממושך. בין היתר תופעות של חרדה וחולשה, שיכולים להתלוות לתסמינים כמו אי שקט, קשיי שינה, רעידות, קשיי ריכוז, ואפילו בלבול. במקרים הנדירים ביותר זה יכול לגרום לתסמיני הפסקה קשים כמו דליריום או פסיכוזה. אנשים רבים מתקשים להפסיק את הבנזודיאזפינים כי הם מפסיקים מהר מדי. הבעיה השלישית של הבנזו, היא ששימוש ממושך בבנזודיאזפינים יכול להשפיע לרעה במיוחד בקשישים על תפקודים קוגניטיביים. במיוחד במינונים הגבוהים קשישים יכולים להראות מטושטשים, מבולבלים ולא יציבים. הם יכולים ליפול יותר בגלל שימוש בכדורים האלו. ועדיין, רופאים רושמים אותם בכמויות.

הסיבה שקסנקס או ואבן פופולריות היא שהם מפחיתות במהירות חרדה, מרגיעות דאגות, עוזרות לאנשים להשתחרר ומפחיתות תסמיני חרדה חברתית. כמו אלכוהול רק בצורה של כדור. רופאים רושמים את התרופה כי היא עוזרת למטופל לקבל מענה מהיר. הרופאים מרוצים כי הם נותנים מענה מהיר. המטופלים מרוצים כי הם קיבלו מענה מהיר. אבל אם הם לוקחים את התרופות לאורך זמן, הם מפתחים בעיה. בקיצור, בנזו הן תרופות שקל להתחיל איתן וקשה יותר להפסיק.

אנחנו לא צריכים להשתמש בבנזו כמו שאנחנו משתמשים בהן. צריך לתת אותן לזמן קצר ובמינונים נמוכים ואז הם גם אפקטיביים יותר, ולא לזמן ארוך ובמינונים עולים בהדרגה. צריך להסביר למטופל שהטיפול צריך להילקח לזמן קצר. כל הרופאים מפספסים את זה לפעמים. במציאות, רוב המרשמים של בנזודיאזפינים הם מרשמי המשך שניתנים על ידי רופאי משפחה, בלי שהרופא רואה בכלל את המטופל.

הדילמה הקשה היא מה עושים עם כל אותם מאות אלפים שלוקחים בנזודיאזפינים כבר חמש או עשר שנים. האם צריך להפסיק להם את התרופה ולקחת אותם בדרך הקשה של תופעות לוואי ותסמיני הפסקה? ומה יקרה לאדם שצריך טיפול פסיכולוגי או תרופתי אחר כי הכדור שהוא לוקח עכשיו יפסיק להשפיע עליו אחרי שהוא יופסק? האם הוא צריך לקחת טיפול אחר? לנסות להפסיק בלי תחליף?

אין לשאלה הזו תשובה נכונה וכל אדם צריך לדון בשאלה הזו עם הרופא שלו. באופן אישי, אני חושב שהצעד הראשון הוא להבין שהגיע הזמן לדון בכך.