בעשרים השנים האחרונות כל הרופאים שסיימו את לימודיהם הוכשרו על פי גישה שנקראת Evidence based medicine. הרעיון העומד מאחוריה מאד אטרקטיבי והוא שצריך לשקול כל התערבות, בין אם מדובר בתרופה או בהתערבות אחרת כמו ניתוח, על ידי התבוננות בכל המחקרים שבדקו את ההתערבות הזו, דירוג ההוכחות על פי איכותם ולאחר מכן קביעה האם ההתערבות הזו עוזרת או שלא. אם יש הוכחות, הרי שהחלטה שמבוססת על ההוכחות תהיה החלטה נכונה.
אי אפשר להתעלם מתעשיית ה'עזרה עצמית'. בכל מקום אפשר לקרוא על ספרים חדשניים שמגלים לנו איך להצליח ביחסים עם נשים ואיך להתקדם בעבודה, איך להיות עשירים ואיך להיות מאושרים.
מערכת היחסים בין מצבים גופניים לבין מצבים נפשיים / פסיכיאטרים היא מורכבת ובעייתית. הרופא המטפל אף פעם לא יודע באמתאם מדובר בבעיה 'גופנית', במחלת נפש או בשילוב של השניים. יש פסיכיאטרים שמתמחים בתחום הזה, הנקרא consultation-liason psychiatry, ורבים מהם עובדים כיועצים פסיכיאטרים של בתי החולים הכלליים. התחום הזה, שעוסק בנקודת הממשק בין רפואת הגוף לרפואת הנפש נופל לפעמים בין הכסאות. יש גם תחומים אחרים שמשיקים, כמו רפואת כאב, או טיפול בפיברומיאלגיה.
ברור למה חשוב לבחור את המטפל הנכון, בין אם מדובר בפסיכיאטר או בפסיכולוג. מצד שני, קשה לעשות את זה אם מסתכלים רק בדפי זהב (או באתרי אינטרנט). תעודות או תארים הם דברים חשובים, אבל הם לא בהכרח נותנים את התמונה המלאה ולעומת זאת המלצה ממישהו שאתה מכיר יכולה להיות הרבה יותר יעילה.
סערת הטוויטר ששוטפת את העולם המקוון לא נרגעת ונראה שגם אני צריך להמשיך ולשפוך דלק על האש הזו. שמעתי הבוקר באחת מתוכניות הבוקר ברדיו את המנחים מקריאים טוויטים בסגנון "מה אכלתי לארוחת הבוקר", וצוחקים במבוכה וזלזול. כבר כתבתי על כך בפוסט הקודם, אבל לא צריך להתרגש, הרי ברור שמדובר בטריק פסיכולוגי שמטרתו לעורר מהומה ולהתחיל דיון.