על החשיבות היחסית נמוכה והיחסית גבוהה של אבחנה רשמית בפסיכיאטריה
הנחת היסוד המקובלת בעולם הרפואה היא שהטכנולוגיה עוזרת לנו לשפר את התקשורת בין המטופלים לבין המטפלים. בין אם אלו פסיכיאטרים, פסיכולוגים או פסיכותרפיסטים. אבל זו לא המציאות תמיד.
שתי כתבות התפרסמו בעיתונות בימים האחרונים שעוסקות בטיפול באנשים במסגרת הקהילה בכלל, ובטיפול בדיכאון וחרדה על ידי רופאי המשפחה. כל מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות יודע מה דעתי על הזמינות והנחיצות של השירות הפסיכיאטרי לאוכלוסייה בישראל: נחוץ מאד ואין מספיק בכלל.
יכאון וחרדה הן מהבעיות הנפוצות של המאה העשרים ואחת. גם נשים בגיל הפריון סובלות מדיכאון, ולכן עולות שאלות רבות על נטילת תרופות פסיכיאטריות בזמן ההריון.
פרוזאק (Prozac) היא התרופה הראשונה במשפחת תרופות שנקראת SSRI. תרופה זו היוותה בשנות השמונים פריצת דרך משמעותית כיוון שהיא מייצגת משפחת תרופות עם פחות תופעות לוואי מהתרופות הישנות יותר. התרופה הפכה פופולרית בארה"ב עד כדי כך שנכתבו עליה ספרים וצולמו סרטים.
לפייסבוק כבר יש 500 מליון משתתפים. לטוויטר יש כמעט 100 מליון. ככל שיש יותר משתמשים המדיה החברתית הופכת לחלק טבעי בחיים שלנו. גם אם זה עדיין לא הפך להיות חלק מהממסד הטיפולי הרשמי (רשימה בנושא בקרוב), אין ספק שרבים מאנשי הטיפול – רופאים, צוות סיעודי, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, כולם משתתפים ברמת מעורבות זו או אחרת ברשתות החברתיות. כמו שכולם משתמשים באינטרנט, בעתיד כולם ישתמשו בפונקציות חברתיות.