תשובה: בדיוק כמו כל אשה אחרת. יש המון מחקרים שעוסקים בהשפעה ארוכת הטווח של חיים עם הפרעת קשב וריכוז אצל ילדים. אנחנו יודעים שהפרעת קשב יכולה להשפיע על השגים אקדמים, על קשרים חברתיים, על איכות השינה ואפילו קשורה בדפוסי התנהגות בעייתיים. אבל יש פחות מקרים לגבי החיים של אותם ילדים כשהם כבר מבוגרים.
במדור "שאל את הפסיכיאטר" אני עונה מדי פעם על שאלות כלליות שאני נשאל עליהן ויש להן קשר לאנשים רבים. אני לא עונה כאן על שאלות פרטניות של אדם זה או אחר, כיוון שפוסט פתוח באתר אינו מקום דיסקרטי כדי לענות על שאלות אישיות.
אחד הדיונים הנרחבים ביותר בתרבות המודרנית היא האם קיימת באמת הפרעת קשב וריכוז.
בעיתונים מפרסמים מדי פעם נתונים וכתבות על מחלות פסיכיאטריות. ארגון הבריאות העולמי מספר שעד 2015 או משהו כזה, הדיכאון תהפוך לבעיה הכי גדולה בעולם המערבי. רק בשבוע שעבר פרסמו במוסף השבועי של ידיעות אחרונת כתבה על טיפול בסכיזופרניה ועל מרכז חדש (אבל לא ממש מחדש) שאמור להפתח בקרוב בבית חולים שניידר. אבל כשמדברים על כל הבעיות האלו, עד כמה הן באמת נפוצות? כמה אנשים סובלים מדיכאון בישראל, כמה מחרדה, כמה מהפרעות אכילה, כמה סובלים מהפרעות קשב וריכוז או מסכיזופרניה?
רק בשבוע שעבר כתבתי לתומי רשימה על שימוש בתרופות פסיכיאטריות לשיפור ביצועים על ידי אנשים שלא סובלים מכל בעיה והיום כבר נחשפתי למשהו גרוע בהרבה. גלשתי ב ynet ומצאתי כתבה על מישהי אשר החליטה על דעת עצמה לקחת ריטלין וסבלה מכל תופעת לוואי אפשרית, כולל כאלו שלא קשורות לכלום. מתברר שהריטלין גם רצח את ארלוזרוב.
מה עושים בני אדם שמנסים להתמודד במסגרת של תחרות עם סטודנטים אחרים בחוגים לפסיכולוגיה או למנהל עסקים ומתקשים לעמוד בתחרות? מה עושים אנשים שמנסים להתמודד עם שעות עבודה ארוכות או עם תחרות במקום העבודה? איך אפשר להצליח להתמודד עם הציפיה של החברה שבה אנחנו חיים שאנחנו נהיה כל הזמן ברמת תפקוד מקסימלית?