אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו בוחרים את המפלגה שלה נצביע אחרי ששקלנו את כל האפשרויות. אבל אם זה נכון, איך אפשר להסביר שאנשים ממשיכים להצביע לאותה מפלגה גם כשהמציאות מספקת להם סיבות טובות להפסיק לתמוך בה?

קחו למשל אדם שמצבו הורע במשך שנים שבהן המפלגה שלו הייתה בשלטון. יוקר המחיה עולה והשירותים הציבוריים נשחקים. החיים הופכים יקרים יותר וקשים יותר. לכאורה, יש לו סיבה טובה לבחון מחדש את ההצבעה שלו. אבל במקום זאת הוא מסביר שהמצב היה יכול להיות גרוע בהרבה תחת ממשלה אחרת, שהמנהיג שלו נאלץ להתמודד עם נסיבות קשות ושהאחריות למצב נמצאת בכלל אצל גורמים אחרים.

אדם אחר שתמך במשך שנים בתהליך מדיני מתוך אמונה שהסכמים עם הפלסטינים יובילו לביטחון וליציבות, לא בהכרח ישנה את עמדתו גם כאשר מתרחשים אירועים שמערערים את הנחות היסוד שלו. הוא עשוי להסביר שהרעיון היה נכון אבל הביצוע נכשל.

בשני המקרים ההסברים יכולים להיות נכונים. אבל הם גם ממחישים איך אנחנו לא תמיד בוחנים עובדות ואז מחליטים במה להאמין. לעיתים אנחנו מחליטים במה אנחנו מאמינים, ואז מפרשים את העובדות באופן שעוזר לנו להמשיך להאמין בכך.

שבטי ישראל

אחד הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים ביותר שלנו הוא הצורך להשתייך. אנחנו רוצים להיות חלק ממשפחה, מקהילה ומקבוצה שמעניקה לנו תחושת ביטחון, משמעות והכרה. מבחינה אבולוציונית, השתייכות לקבוצה הייתה במשך אלפי שנים תנאי חשוב להישרדות. העולם אולי השתנה אבל הצורך להשתייך לא נעלם, ובמובנים רבים המפלגות הפוליטיות הפכו לשבטים מודרניים.

השתייכות פוליטית קשורה למשפחה שבה גדלנו, לסביבה החברתית שלנו, לזהות דתית או תרבותית, לחוויות של קיפוח או הצלחה ולזיכרונות היסטוריים. כאשר אדם אומר שהוא מצביע למפלגה מסוימת, לפעמים הוא אומר גם משהו על האנשים שהוא מרגיש שייך אליהם.

זו הסיבה ששינוי הצבעה עלול להיות קשה כל כך. אדם שגדל במשפחה שבה כולם מצביעים למפלגה אחת יכול לחוות מעבר למפלגה אחרת כהתרחקות מהמשפחה ומהקהילה שלו. הוא יכול לדעת שהמפלגה איכזבה אותו, אבל המחשבה להצביע אחרת גורמת לו להרגיש שהוא בוגד באנשים שקרובים אליו. מבחינתו, המחיר הזה אינו בהכרח בלתי הגיוני. הוא פשוט משקלל בהחלטה צרכים אחרים, שאינם מופיעים במצע של אף מפלגה. אם כל האנשים שסביבי מאמינים שמפלגה מסוימת היא היחידה שמסוגלת להגן על המדינה, יהיה לי קשה לומר שאולי הם טועים. לא רק מפני שאני צריך לשנות את דעתי, אלא משום ששינוי כזה עלול להרחיק אותי מהאנשים שאני אוהב.

במצבים כאלה, ויכוח אידיאולוגי על עובדות מפספס חלק גדול מהסיפור. האדם שמולנו אינו מגן רק על טענה מסוימת, אלא גם על מערכת היחסים שלו עם סביבתו. כאשר אנחנו דורשים ממנו להודות שהוא טועה, אנחנו עלולים לדרוש ממנו, בלי להתכוון, להסתכן באובדן המקום שלו בקבוצה.

איפה טעינו

בפסיכולוגיה מוכרת תופעה שנקראת הטיית אישור (Confirmation Bias). אנחנו נוטים לחפש, לפרש ולזכור מידע שתומך במה שאנחנו כבר מאמינים בו, ולהקדיש פחות תשומת לב למידע שסותר את עמדותינו. כאשר מתפרסם מידע שלילי על פוליטיקאי שאנחנו תומכים בו, אנחנו מערערים על מקור המידע ומחפשים הסברים חלופיים. כאשר מתפרסם מידע דומה על פוליטיקאי שאנחנו מתנגדים לו, אנחנו עשויים לקבל אותו כהוכחה נוספת למה שחשבנו עליו מלכתחילה.

מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית הראו שגם אנשים בעלי יכולת אנליטית גבוהה עלולים להשתמש בכישורי החשיבה שלהם כדי להגן על אמונות קיימות, במקום לבחון אותן מחדש.

לכך מצטרפת תופעה נוספת, אשליית עומק ההסבר. רובנו חושבים שאנחנו מבינים היטב כיצד דברים עובדים, גם כאשר הידע שלנו שטחי למדי. אנחנו בטוחים שאנחנו מבינים איך פועלת הכלכלה או כיצד צריך לנהל משא ומתן מדיני, אבל כאשר מבקשים מאיתנו להסביר את המנגנונים בפירוט, לעיתים מתברר שאנחנו יודעים הרבה פחות מכפי שחשבנו. בפוליטיקה, התחושה שאנחנו מבינים את המציאות יכולה להיות חזקה במיוחד. אנחנו שומעים פרשנים, קוראים כותרות, משתתפים בדיונים ומגבשים דעות נחרצות. ככל שאנחנו חוזרים על העמדה שלנו יותר פעמים, כך היא עשויה להרגיש לנו מבוססת יותר, גם אם לא בדקנו את ההנחות שעליהן היא נשענת.

תארו לעצמכם שהקדשתם עשרים שנה להגנה על מפלגה מסוימת. התווכחתם עם חברים, פרסמתם פוסטים והסברתם לילדים שלכם מדוע הצד שלכם צודק והצד השני טועה. עכשיו מופיע מידע שמחייב אתכם לשאול אם טעיתם לאורך כל הדרך. הבעיה אינה רק הצורך לבחור מפלגה אחרת. אתם נדרשים להתמודד עם האפשרות שבמשך שנים הגנתם על עמדה שגויה. ההכרה הזו עלולה לפגוע בדימוי העצמי שלכם כאנשים נבונים, אחראים ומוסריים.

כאשר יש סתירה בין האמונות שלנו לבין מידע חדש, נוצר דיסוננס קוגניטיבי. אפשר להתמודד איתו באמצעות שינוי העמדה, אבל אפשר גם להפחית אותו באמצעות פרשנות חדשה של המציאות. לדוגמא, כאשר כישלון של המנהיג שלנו יכול להפוך לתוצאה של נסיבות בלתי אפשריות, הפרת הבטחה יכולה להפוך לפשרה הכרחית, ומדיניות שנכשלה יכולה להיות מוצגת כרעיון נכון שלא יושם בצורה מספקת. ובאמת, לפעמים הנסיבות השתנו ומנהיג באמת נאלץ להתפשר. השאלה המעניינת היא האם היינו מקבלים את אותו הסבר אילו הוא היה ניתן על ידי פוליטיקאי מהמחנה היריב.

העיקר שהם יפסידו

אדם יכול להיות מאוכזב מהממשלה, לחשוב שהמנהיג שלו עשה טעויות ולהרגיש שהמפלגה אינה מייצגת עוד חלק מערכיו. למרות זאת, הוא ממשיך להצביע לה משום שהאפשרות שהמחנה האחר יעלה לשלטון מעוררת בו פחד גדול עוד יותר. מפלגתיות שלילית (Negative Partisanship) היא מצב שבו יותר חשוב לנו להתנגד למפלגה היריבה מאשר שאנחנו תומכים במפלגה שלה אנחנו מצביעים. זהו אחד ההסברים הנפוצים לסיבה שבה מצביעי ליכוד שמתנגדים לתמיכה של הליכוד בהשתמטות מגיוס, למצב התחבורה או מערכת החינוך ולדברים נוספים ממשיכים להצביע לליכוד.

הרשתות החברתיות גם מעצימות את התופעה. אנחנו חיים בתיבת תהודה שבה אנחנו עוקבים אחרי אנשים שחושבים כמונו, נחשפים שוב ושוב לטיעונים דומים ומקבלים חיזוקים חברתיים כאשר אנחנו תוקפים את המחנה האחר. ככל שהתגמול החברתי על נאמנות לקבוצה גדל, כך עלול לגדול גם המחיר של הבעת ספק. במצב כזה, הבחירות אינן נתפסות כתחרות בין תוכניות פעולה, אלא כמאבק על הזהות ואורח החיים של הקבוצה. מבחינת המצביע, השאלה אינה אם המפלגה שלו טובה מספיק, אלא אם הוא מסוגל לחיות עם ניצחון של הצד השני.

אם הזהות הפוליטית קשורה להשתייכות חברתית, אפשר להבין מדוע קשה לשנות אותה באמצעות ויכוח. כאשר אנחנו מציגים לאדם עובדות שסותרות את עמדותיו, הוא לא בהכרח שומע הזמנה לחשוב מחדש. לפעמים הוא שומע התקפה על הקבוצה שלו ועל תפיסת העולם שבנה במשך שנים.

אבל בני אדם בהחלט מסוגלים לשנות עמדות פוליטיות. הם עושים זאת בעקבות ניסיון אישי, אירועים משמעותיים, שינוי בסדרי העדיפויות ולעיתים גם בעקבות מידע חדש. אחד התנאים שעשויים לסייע בכך הוא האפשרות לשנות עמדה בלי לאבד את תחושת השייכות.

בסופו של דבר, הבחירה בקלפי אינה רק החלטה לגבי ניהול המדינה. היא גם ביטוי לזהות שלנו, לזיכרונות שלנו, לקשרים החברתיים שלנו ולדרך שבה אנחנו מבינים את מקומנו בעולם. אולי משום כך, השאלה החשובה ביותר שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו לקראת הבחירות אינה רק מדוע אנחנו תומכים במפלגה מסוימת, אלא מה יצטרך לקרות כדי שנפסיק לתמוך בה.

אם אנחנו מסוגלים לענות על השאלה הזו, יש סיכוי שאנחנו עדיין בוחנים את הבחירה שלנו. אם אין שום דבר בעולם שיכול לגרום לנו לשנות את דעתנו, כדאי לפחות להכיר בכך שההצבעה שלנו כבר אינה רק החלטה. היא הפכה לחלק ממי שאנחנו.

(פורסם במקור באתר הארץ)