על חיים שלמים של המתנה למשהו שיקרה. על הצורך שלנו לחכות כשהחיים בנתיים חולפים סביבנו. ועל הרגע שמגיע סופסוף.
מטופל שלי, שסובל מדיכאון, שאל אותי אתמול אם כבר הספקתי לקרוא את המאמר החדש על דיכאון שפורסם בכתב העת Molecular Psychiatry.
מי שעוקב אחר העיתונות הכלכלית, בוודאי הבחין בכתבות ובפרשנויות על התופעה הגדולה השניה של הקורונה (חוץ מהמחלה ותוצאותיה הבריאותיות כמובן). כולם עוסקים באנשים שפוטרו או התפטרו מאז הופעת הקורונה, ולא חזרו לעבודה. בארה"ב קוראים לזה ההתפטרות הגדולה. אבל אולי זה משהו אחר לגמרי.
במשך שנים רבות אנשי בריאות הנפש אשר מטפלים באנשים הסובלים ממחלות נפשיות קשות (SMI) בנסיון להפחית את הסימפטומים של המחלה. הטיפול הזה חשוב, אבל הוא צר מדי ולא מספיק כדי להשיג את מה שחשוב.
השנאה מפתה. היא נותנת תקווה שקרית שנוכל לחיות בעולם שבו ייעלם כל הסבל שלנו אם רק נזרוק את הערבים, אם רק נפריד את הדת מהמדינה, אם רק נסיים את הכיבוש, או לחלופין ניפטר מהשמאלנים הבוגדים.
אנחנו עמוק בתוך משבר מתמשך ולכן זה גם טבעי להרגיש רמות מסויימות של לחץ, שחיקה, דאגה או אפילו עייפות נפשית. מצד שני, אנחנו יודעים ממחקרים רבים שאחוז האנשים שסובלים מבעיות נפשיות צמח בשנה האחרונה בצורה משמעותית.