הפרעות בשינה מלוות רבות מהמצבים הפסיכיאטרים אבל לא צריך להיות חולה במחלה כלשהי בשביל לסבול מהפרעה בשינה. מספיק שיש לך בעיות בחיי הנישואין, קשיים בעבודה או מצוקה כלכלית והן יופיעו. גם עצבנות ואי שקט יכולים להופיע במגוון מקרים בחיי היומיום. במקרים ממושכים, או במצבים בהן הפרעת השינה קשה או שתחושת אי השקט מחמירה עד כדי כך שהיא משבשת בעצמה את מהלך החיים, מנסים לטפל בבעיה במגוון דרכים. אחת מהדרכים הללו הן תרופות ההרגעה ותרופות השינה ובעיקר תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים (xanax, clonex, vaben, valium, lorivan).
הבעיה העיקרית של התרופות הללו היא "ההתרגלות" לתרופה. ככל שנוטלים את התרופה יותר זמן, וככל שהזמן בין נטילה לנטילה מתקצר, כך יש צורך במינונים גדלים של התרופה. יש אנשים שאחרי מספר חודשים של נטילת אחת מהתרופות המינון מפסיק להשפיע ואז יש נטיה להעלות מינון או את מספר הפעמים שנוטלים את התרופה. תופעה מעט שונה אפשר לראות בטיפול באנשים שסובלים מכאב כרוני. אצל אנשים שסובלים מכאב כרוני, בין אם מדובר בכאבי עצמות, גפיים או מכאבים ממחלות אחרות כמו סרטן יש מצבים שהמטופלים מקבלים מינונים עצומים של תרופות נגד כאבים. פעמים רבות התרופות הללו מבוסס על חומרים אופייטים כמו מורפיום, אבל בגרסאות סינטטיות כמו Oxycode, Oxycontine, Duragesic ואחרות.
אין ספק שהטיפול בכאב בארץ ובעולם עדיין נמצא בחיתוליו. יש פחות מדי אנשים שהוכשרו לטיפול בכאב, הרופאים מפחדים לתת מינונים גבוהים של תרופות הדרושות לטיפול הזה ולא ברורה מספיק האבחנה בין מינונים גבוהים למינוני יתר. כתבה שפורסמה לאחרונה בניו יורק טיימס מתארת של רופא בשם רונלד מקאייבר, שהורשע בסחר בסמים ונשפט ל 30 שנות מאסר. מקאייבר, שהוא סוג של רופא שקיים רק בארה"ב, היה רופא כאב. הוא הורשע לאחר שמטופל שלנו, שסבל ממחלת לב קשה וסבל מכאבים עזים, נפטר כאשר בדמו היו מינונים גבוהים של תרופות נגד כאב. פרט לאותו מטופל, היו למקאייבר מטופלים אחרים שניצלו את רצונו לסייע למטופליו, והוציאו ממנו במרמה מרשמים רבים למינונים גבוהים של תרופות, אותם הם מכרו אחר כך תמורת מזומנים. הרשעתו התבססה על עדויות אותם מטופלים שהונו אותו. כל המטופלים כמעט העידו שהוא לא קיבל תשלום בעבור המרשמים הללו, וניכר כי היה אכפת לו ממטופליו והוא ניסה לעזור להם.
התמכרות לתרופות הללו היא בעיה קשה. גם במדינת ישראל אין קושי להשיג תרופות כאלו "שנפלו ממשאית". לפעמים גם קשה לדעת מי התמכר ומי לא. יש טכניקות רבות "לעבוד על הרופא" ולקבל מינונים. אפשר ללכת למספר רופאים פרטיים. אפשר לזייף מרשמים, ואפשר פשוט לקנות בתחנה המרכזית. הנקודה היא שאנשים שמקבלים מינונים גבוהים של תרופות אפשר למצוא בכל מקום. בדרך כלל הם לא מכורים אלא נזקקים למינונים האלו בשביל לנהל חיים תקינים. אז איך בדיוק אפשר להפריד בין מכורים לבין נזקקים אמיתיים?
בנתיים לא שמעתי על מקרים שרופאים נתבעו על מינוני יתר של תרופות (למעט טיפולים שברור שגרמו לנזק ישיר). בארצות הברית הרשויות טוענות שהן אינן אומרות לרופאים כיצד לבצע את עבודתם, אבל בפועל הן ממררות את חייהם של רופאים שהרשויות החליטו שאולי עשו משהו לא בסדר, גם אם אין להם הוכחה לכך.
Prosecutors are in essence pressing jurors to decide whether an extra 40 milligrams every four hours or a failure to X-ray is enough to send a doctor to prison for the rest of his life. One doctor, Frank Fisher, was arrested on charges that included the death of a patient taking opioids – who died as a passenger in a car accident. A Florida doctor, James Graves, is serving 63 years for charges including manslaughter after four patients overdosed on OxyContin he prescribed – all either crushed and injected their OxyContin or mixed it with alcohol or other drugs. "A lot of doctors are looking for safe harbor," Caverly said. "They want to know as long as they do A, B, C, D or E, they're O.K."
ברור לחלוטין שצריך להסביר לכל מטופל על הסיכונים בנטילת טיפולים כלשהם לפני שהוא מתחיל בטיפול. יש להסביר על תופעות לוואי, והתרגלות (ואפילו התמכרות) יכולה להיות תופעת לוואי של תרופות מסויימות. אבל מצד שני, אנחנו לא חוקרים ולא בית משפט, ואי אפשר לצפות מהרופאים לחשוד בכל מטופל שהוא שקרן והוא מנסה לרמות אותנו. במיוחד כאשר מערכת הבריאות מצפה שבתוך עשר עד 15 דקות אנחנו נהיה מסוגלים להכיר את הבעיה, להעריך את המצב הרפואי, לקבל החלטות קריטיות וגם לנהל רשומת רפואית מלאה. אסור לנו להגיע למצב כמו בארה"ב שבו אנו מפחדים לתת טיפול שאנחנו יודעים שיכול לעזור למטופל כי אנחנו פוחדים שהמשטרה תעצור אותנו.
There are red flags that indicate possible abuse or diversion: patients who drive long distances to see the doctor, or ask for specific drugs by name, or claim to need more and more of them. But people with real pain also occasionally do these things. The doctor's dilemma is how to stop the diverters without condemning other patients to suffer unnecessarily, since a drug diverter and a legitimate patient can look very much alike. The dishonest prescriber and the honest one can also look alike. Society has a parallel dilemma: how to stop drug-dealing doctors without discouraging real ones and worsening America's undertreatment of pain.
אין ספק שעבריינים צריכים להענש. אבל אני לא בטוח שהדרך שבה בחרו רשויות החוק בארה"ב לטפל בבעיה היא זו שתביא את הפתרון. אולי צריך לתת יותר זמן לבדוק מטופלים, כדי שהם יוכלו להבחין באלו שהתמכרו לתרופות? אולי צריך לספק אלטרנטיבות ראויות כמו תוכניות גמילה? אולי צריך למצוא מנגנון שיאפשר דיווח על מכורים בלי שיהפכו אוטומטית לעבריינים?
לצערי, רשימת התפוצה של אתר זה נמחקה. לקבלת דואר אלקטרוני על עדכונים חשובים יש להרשם לרשימת התפוצה.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
5 תגובות לרשימה ”על מרשמים והתמכרויות“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
שבת, 25 באוגוסט 2007 בשעה 14:42
הערה קטנה על משהו שנאמר ברשומה (המרתקת): אם מה שהתכוונת זה שרפואת כאב הוא תחום שאינו קיים בארץ, זה לא מדוייק.
פרופ' דייוי ניב ז"ל, שנרצח בנסיבות מסתוריות לפני כמה חודשים, התמחה ברפואת כאב ובטיפול בכאב, והיה גם בכיר בארגונים בינלאומיים שעוסקים בתחום.
יום שני, 27 באוגוסט 2007 בשעה 19:59
הוא תחום שאינו מוכר מספיק גם בארץ וגם בעולם. גם בבית החולים שאני עובד בו יש מרפאת כאב פעילה אבל כדי להגיע לשם צריך לעבור כמה מדורי גהינום קודם…
יום חמישי, 26 ביולי 2012 בשעה 0:03
תרופות ההרגעה שלי עומדות להיגמר, ואני לחלוטין אבודמוללא מתפקד בלעדיהן.
היכן ניתן להשיג מרשם שאינו ממש 'חוקי'?
יום שישי, 27 ביולי 2012 בשעה 18:10
@סרגיי, כדי ללכת לאיש מקצוע כדי למצוא פתרון אמיתי ולא לחפש פתרונות לא חוקיים שרק מסבכים אותך וכנראה גם לא פותרים לך שום בעיה
יום שני, 26 בנובמבר 2012 בשעה 21:29
פרופ' דיוויד ניב הוא איש יקר מאד, ולמיטב הבנתי הרצח שלו קשור בעיסוק שלו, וברצון של גורמים עבריינים לשים ידם על משככי כאבים בכמויות מסחריות. הוא באמת עשה עבודת קודש.
וכן, למרבה הצער, השימוש לרעה בריטלין גורם לחשוד באנשים שבאמת נזקקים למינונים גבוהים.
אני באמת חושבת שההרשעה בפליליים של אותו פרופ' בארצות הברית הייתה מעשה שנוגד את הצדק ואת ההגיון, שכן אוי ואבוי אם רופא יהפוך לשוטר של המטופלים שלו ויתחיל לחשוד בהם. אין דבר שמסכן יותר יחסי מטפל מטופל מאשר רופא שחושד במטופל שימכור את הקלונקס/ריטלין מאחורי גבו.
על כן גם אם בסופו של יום זה התרחש, אבוי למערכת המשפטית שמעמידה לדין רופא כזה ב"אשמה" של שיתוף פעולה עם העבריינים שהונו אותו. יש גם בעייתיות בנטיית יתר להגיש תביעות ברשלנות רפואית, מה שגורם לרפואה מתגוננת.
אבל ארצות הברית מדינה מוזרה, שבה בחלק מן המדינות נקוטים חוקים דרקוניים שמתאימים למדינה טוטליטרית, כגון – במדינה מסוימת מוצבים שוטרים בבתי הספר וילדים בני עשרה עומדים לדין פלילי על עבירות משמעת. המערכת המשפטית של ארצות הברית חסרה את הגמישות שיש למערכת המשפט כאן בארץ, ואיכשהו העקרונות המשפטיים של החוקה האמריקנית מתרגמים לחוסר גמישות הזויה, לעיתים. אחת הדוגמאות היא האיסור בארצות הברית על אפליה מתקנת, כי אפליה אסורה, כאילו שאפליה מתקנת לא נועדה למגר אפליה. יש להם הגיון עקום במקצת