נכתב במקור במרץ 2007
אחת הבעיות הגדולות של בני האדם היא שאנחנו בעקרון מערכת לא יציבה. במידה ואנחנו נולדים בריאים אנחנו חשופים בכל רגע נתון למגוון של מתקפות בצורת חיידקים, וירוסים, טפילים וצרות אחרות שמחכים להזדמנות הראשונה להתנחל בגוף שלנו ולעשות צרות. וכל זה בלי להתייחס לצרות שאנחנו עושים לעצמנו – צריכה של כל מני מזיקים כמו אוכל, אלכוהול וסמים ועד תאונות וחבלות. בקיצור, יש לנו מזל אם אנחנו בריאים.
הבעיה העיקרית של מערכות הבריאות בעולם המערבי היא שבריאות עולה כסף, הרבה מאד כסף, ובכל שנה יותר כסף מהשנה שעברה. מה שלא ברור בכל הסיפור הזה זה איך אנחנו מצליחים לממן את כל הכסף הזה, ואם אנחנו בכלל יכולים. מי שזוכר את הימים לפני חוק בריאות ממלכתי יכול לזכור שאז כמעט כולם היו משלמים מס אחיד לקופת החולים, שהיה למעשה התשלום היחיד כמעט על בריאות של האזרח. שאר התשלומים הגיעו מהממשלה. מאז שנחקק חוק הבריאות הממלכתי, עובר יותר ויותר מנטל התשלום של הבריאות שלנו אל הכיס שלנו בצורה ישירה: אנחנו משלמים יותר בשביל לקבל את אותו הדבר.
כמובן שזה לא בדיוק ככה: לפני 13 שנה (כשנחקק החוק) לא היו סטנטים מצופי תרופות שאפשר לקבל היום במסגרת החוק, ולא היו אולטרהסאונדים תלת מימדיים, אבל זה בדיוק העניין בבריאות: הטכנולוגיה והידע ממשיכים להתקדם, והם עולים כסף. וכמו שידוע לכולנו, איפה שיש כסף יש אנשים ואינטרסים שבוחשים. בימים האחרונים יש מיני התעוררות בנושא בבלוגים הישראלים בעקבות כתבה של רן רזניק בהארץ
השניים נתנו אישורים להרחבת ביטוחי קופות החולים כללית ומכבי, כך שיכללו גם תרופות חיוניות שמחוץ לסל ובהן תרופות למחלות קשות כמו סרטן ואיידס; במקביל, ליפשיץ ובן יזרי נתנו את הסכמתם להקמת בית החולים הפרטי של הכללית, שאמור לכלול כ-50 מיטות ולרכז את הניתוחים שנעשים במסגרת הביטוח המשלים של הקופה….לטענת בכירים במערכת הבריאות, ההחלטות האחרונות מובילות להפרטה מסוכנת של הרפואה הציבורית בישראל.
ואני טוען: מערכת הבריאות הציבורית כבר נהרסה באופן בלתי הפיך, עכשיו אנחנו רק “מברכים” על המוגמר.
משרד האוצר, משרד הבריאות, קופות החולים, חברות הביטוח ובתי החולים הפרטיים הבינו מזמן מה שאנחנו עוד לא קלטנו. שבריאות ואושר הן לא רק ברכה שמאחלים לאנשים ביום ההולדת או בחתונה, אלא משהו שאנחנו נהיה מוכנים לשלם עבורו יותר מכל דבר אחר. ואם אנחנו נהיה מוכנים לשלם, אז לא יחסרו גופים שישמחו לקחת את זה מאיתנו. עצוב לדעת שהגופים הללו הופכים יעילים יותר ויותר במציאת דרכים לשכנע אותנו להוציא אחוזים הולכים וגדלים מהכסף שאנחנו מרוויחים תמורת שירותים שאנחנו יכולים לקבל בדרכים אחרות.
יש כאלו שתומכים ברעיונות אידיאליסטים כמו מרפאות קהילתיות אמיתיות, שמשולבות עם עוד פעולות קהילתיות שקיימות בקהילה, כמו מתנ”סים, מגרשי ספורט וקונסרבטוריום.
במקום מקדוקטור או דוקטור קינג בכל קניון אני מציע מודל אחר. מודל שרופאים יכולים להוביל אבל מטופלים (או בשמם המודרני – לקוחות) חייבים לדרוש. מודל המרפאה כחלק משירות חברתי מורחב. עוד לא מאוחר להתחיל לבנות את השירות ההופכי לדוקור קינג. מרפאות קהילתיות, שכונתיות. שנמצאות כחלק מתוך שירות חברתי רחב יותר. בריכה, ומגרש ספורט, ובית קפה ומתנ”ס וקונסרבטוריום. כל מה שעוזר לבריאותם של אנשים. מרכז שיוצר קהילה חיה ובועטת. פעילה. מרכז שמעודד את הבריאות על החולי, את המפגש בין אנשים במקום את הבדידות בעגלות בתור לקופה. אחד השירותים שיוצעו במרכזי הקהילה הללו יהיו שירותי בריאות שכונתיים. במקביל יתבסס שירות הבריאות החשוב ביותר – ביקור חולים ומתן בסתר. הקהילה תדאג לחולים שבה. אנשים שיגיעו להרצאה, או לחוג זימרה יראו את הקשישה הבודדה בדרכה למרפאה. המקומות הללו יצרו אינטראקציה ויגרשו את הבדידות והניכור. שכנה טובה תעלה לבקר את הקשישה. מזון חם ובריא יסופק במסעדה של מרכז הבריאות הקהילתי הזה. הרופא יהיה חלק, וחלק קטן ממערך שלם של שירותים שהקהילה תקבל ותספק לעצמה.
אלו רעיונות נפלאים, והלוואי והייתי רואה בדמיוני קונסטלציה בה הרעיונות האלו היו מתגשמים במדינת ישראל. אבל אנחנו חיים במציאות אחרת שלמרות שהיינו שמחים לשנותה, אני לא בטוח שאנחנו יכולים, בעיקר כי היא חלק ממציאות נרחבת יותר שלא קשורה בכלל למערכת הבריאות. מה שמחזיר אותנו לרפואה פרטית. אני דווקא לא נגד רפואה פרטית. אני חושב שלרפואה פרטית יש מקום חשוב במקביל לרפואה ציבורית. רפואה פרטית יכולה לתת הזדמנויות ליצירתיות שמערכות גדולות שאמורות לשרת אלפים ומליונים לא יכולות לאפשר לעצמן. היא יכולה לתת פתרון למקרי קצה או לדרישות מיוחדות של אנשים, והיא יכולה לאפשר לכולנו לקבל משהו שאי אפשר לקבל בשום דרך אחרת.
אבל מה שקורה בארץ זה שרפואה פרטית תופסת את המקום של רפואה ציבורית. זה לא שהרפואה הציבורית מתפתחת והפרטית מתפתחת יותר מהר או יותר טוב. הרפואה הפרטית בארץ מתפתחת על חשבון הרפואה הציבורית, אוכלת אותה לאט ובעיקביות, תחת כל מני כותרות כמו “מושלם זהב פרמיום אקסטרה דה לוקס” או “ביטוח בריאות מעבר למשלים שהיה מושלם עד אתמול” אנחנו משלמים תמורת דברים שהיו צריכים להכנס לרפואה הציבורית, אבל משיקולים שונים לא נכנסו.
בניגוד לאוטופיה שבה כל דבר בחינם וכלול, אני לא חושב שכל דבר צריך להיות במסגרת סלי הבריאות. לא כל טיפול תרופתי שעולה מליון שקל לחודש ועזר לשני חולי סרטן באירופה לחיות עוד חמישה חודשים צריך להכנס לסל הבריאות (עם כל הצער שבדבר, והכאב של משפחות חולי הסרטן) כי אותם 12 מליון בשנה יכולים לטפל לדוגמא בחמישה עשר אלף חולי סכיזופרניה. החלטות קשות כאלו צריכים להיות בסמכות משרד הבריאות (ובאחריותו). האקסטרה היחודית הזו צריכה להיות מטופלת בשיטות של ביטוחים נוספים ורפואה פרטית.
אבל מה שקורה כיום זה שאנחנו משלמים יותר תמורת אותה אנטיביוטיקה, אותם ניתוחים שקיבלנו קודם במסגרת הרפואה הציבורית. ואת זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, כי בעתיד הדיון השנתי בצרכי החברה מול התקציב יעלם, וישאר רק התקציב. בריאות היא משהו שקשור באיך שאנחנו תופסים את עצמנו כבני אדם, כחברה, איך שאנחנו רואים את הסובבים אותנו. אם אנחנו נמדוד את הבריאות שלנו רק במדדים של כסף, אנו נהפוך לחברה שלא כדאי לחיות בה.
ניתן לקבל עדכונים על רשימות חדשות באתר על ידי הרשמה לרשימת התפוצה .
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה