על הסיבות לכך שאנשים לא שומרים על עצמם בתקשורת עם אחרים באינטרנט.
אימייל, פייסבוק, טוויטר, סלולר, בלוגים, פורומים ועוד עשרות שירותים וטכנולוגיות מאפשרים לנו להיות מחוברים לאנשים אחרים. לכל טכנולוגיה או שירות חברתי יש מערכת חוקים ומוסכמות בפני עצמם. מבחינות מסויימות מעולם לא היינו כל כך מחוברים ונגישים לתקשורת עם אנשים אחרים. מצד שני כל התקשורתיות הזו, עם ההבטים הנפלאים שבה, מגיעה עם מגוון של קשיים חדשים והשלכות בלתי צפויות.
בשבועיים האחרונים אפשר כל יום לקרוא כתבות בנושא פייסבוק, שמירה על הפרטיות ואבדן הפרטיות. רוב האנשים לא יודעים בכלל על מה המהומה ומדלגים על הכתבות כי זה רק עניין של מובילי טכנולוגיה מול עורכי דין למיניהם. והאמת, אולי יש בזה משהו. פרטיות היא עניינם של אנשים שיש להם משהו להסתיר.
היום יש חגיגה באינטרנט. פייסבוק מכריזה על השלב הבא של הפלטפורמה האינטרנטית שלה. מהיום פייסבוק מאפשרת לכל אתר באשר הוא להטמיע בתוכו מנגנונים של זיהוי מפייסבוק (תוכלו להרשם ולהשתמש בשם המשתמש שלכם מפייסבוק באתרים אחרים), אבל האתרים יוכלו גם לקבל מידע עליכם מפייסבוק כמו דברים שהגדרתם שם, ומהיום הנוכחות והפעולות שלנו בכל האתרים שמשתתפים תרשם אצל פייסבוק.
יש דברים שמבינים רק בדיעבד. לפעמים אנחנו נמצאים בתוך חוויה מסויימת וקשה לנו מאד לצאת החוצה, לעמוד בצד, להסתכל על ההתנהגות שלנו ולהצליח להבין מה בדיוק קרה שם. בדרך כלל אנשים צריכים מתווכים שיעזרו להם להגיע לאותן תובנות. זו הסיבה שמקצועות יעוציים כמו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מאמנים, יועצים ארגוניים וכדומה נמצאים בביקוש עולה.
למי שהצליח לפספס את הרעש האחרון במערכת, גוגל השיקו בשבוע שעבר שירות בשם Google Buzz, שתפקידו להוות מעין קומבינציה של הטרנדים החמים באינטרנט בתוך חשבון הדואר של Gmail (יכול להיות שפתאום הופיע לכם כפתור חדש מתחת ל Inbox). מי שכבר חווה את פייסבוק או טוויטר יבין את הרעיון בתוך כמה דקות. עולם הבלוגים התמלא בתגובות אוהדות או מתנגדות להבטים שונים בשירות החדש וגם לי יש כאלו, אבל הייתי רוצה להתייחס רק לכמה תובנות פסיכולוגיות על השירות.