מה עושים בני אדם שמנסים להתמודד במסגרת של תחרות עם סטודנטים אחרים בחוגים לפסיכולוגיה או למנהל עסקים ומתקשים לעמוד בתחרות? מה עושים אנשים שמנסים להתמודד עם שעות עבודה ארוכות או עם תחרות במקום העבודה? איך אפשר להצליח להתמודד עם הציפיה של החברה שבה אנחנו חיים שאנחנו נהיה כל הזמן ברמת תפקוד מקסימלית?
סערת הטוויטר ששוטפת את העולם המקוון לא נרגעת ונראה שגם אני צריך להמשיך ולשפוך דלק על האש הזו. שמעתי הבוקר באחת מתוכניות הבוקר ברדיו את המנחים מקריאים טוויטים בסגנון "מה אכלתי לארוחת הבוקר", וצוחקים במבוכה וזלזול. כבר כתבתי על כך בפוסט הקודם, אבל לא צריך להתרגש, הרי ברור שמדובר בטריק פסיכולוגי שמטרתו לעורר מהומה ולהתחיל דיון.
חלק גדול מאלו שגולשים באינטרנט נחשפו בדרך כלשהי לתופעת twitter. למרות שבארץ יש ככל הנראה לא יותר משלושת אלפים מכורים קבועים, הם עושים רעש כמו שלוש מאות אלף. לברק אובמה יש 900000 עוקבים בטוויטר, לאשטון קוצ'ר יש יותר ממליון ולי יש רק עשרה. אבל אני חושב שהשאלה הגדולה ביותר, זו שכל אלו שעדיין לא התחברו שואלים את עצמם וזו שאלו שהתמכרו לא טרחו לשאול, היא למה אנשים משתמשים בטוויטר?
פסיכותרפיה היא סיטואציה מוזרה. מצד אחד אדם חושף פרטים מאד אינטימיים אשר נשארים בדרך כלל חבויים, ומצד שני הוא עושה את זה מול אדם שהוא לא חבר ולא בן משפחה. מהפסיכותרפיסט שלנו, בין אם הוא פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי או בעל מקצוע אחר אנחנו מצפים למקצועיות ומקצוענות, שלא לדבר על עמידה בסטנדרטים אחרים מכל בן אדם אחר שאנחנו מכירים.
ביום ראשון האחרון הוזמנתי להרצות בכנס Com.Vention של עיתון דהמארקר על הפסיכולוגיה של האינטרנט. להרצות על הפסיכולוגיה של האינטרנט זה בערך כמו להרצות על פוליטיקה. לכל אחד יש דעה מגובשת והנושא כל כך רחב שאי אפשר לדעת מה התכוון מזמין ההרצאה כשהוא הזמין אותי. ביקשו ממני לצרף סיכום של ההרצאה, אז הנה התקציר, או הסיכום. אני מזכיר לכם שההרצאה עצמה כנראה יותר מעניינת ומהנה מהטקסט.