בחודשים הראשונים השתמשנו בכל המשאבים שיש לנו כדי להמשיך לתפקד בצורה רגילה ככל האפשר. אבל אנחנו חצי שנה לתוך משבר הקורונה והרבה אנשים מרגישים שאם עוד מישהו יאמר להם שהם צריכים להסתגל לשגרת הקורונה יש סיכוי שזה יגמר באיזו תגובה לא תואמת.
כולם אומרים שהמצב השתפר. שנגמר הסגר ושיש מתווה לחזרה לשגרה שלכולם יש דעה מאד מגובשת על ההצלחה שלו ושל אסטרטגיית החזרה לפעילות במשק. אבל יש אנשים שסוף הקורונה הוא דווקא הנקודה של התחלת המשבר עבורם.
כמו כולנו גם אתם הגעתם לחודש מרץ 2020 וגיליתם את נפלאות השיחות הקבוצתיות בזום. המשפחה שלכם, החברים ואפילו מקום העבודה שלכם מנסים לשמור על שיגרה בעזרת תזמון שיחות ועידה. אנחנו עושים זום כדי לחגוג את ליל הסדר, כדי ללמוד בבית ספר, לראות וובינרים ואפילו כדי לדבר עם חברים. זה הנורמלי החדש של ריחוק חברתי.
אחד הדברים שבולטים בתוך הרעש שמתקיים בהמולת הקורונה היא שכולם כל כך עסוקים כל הזמן. אנשים עסוקים בלשמור על סוג של נורמליות. גם אם אתם לא עובדים כי סגרו לכם את העסק או שאתם בחל"ת, כולם מצפים שתנצלו את הזמן של הסגר. תנקו, תסדרו, תעסקו בלמידה, בפיתוח ערוצים חדשים להכנסה אלטרנטיבית, תתנדבו. עצרו לרגע, זה לא נורמלי.
התמונות שהכי אוהבים להציג בטלויזיה הן תמונות של מדפים ריקים. מדפים ריקים הם מסר של מחסור. של דחיפות. אם אתה לא תמהר לקנות, לא יהיה בשבילך. בוקינג מספרים לכם שנותר רק עוד חדר אחד. ואנחנו? אנחנו רק רצינו לקנות נייר טואלט.