על google, גבולות, פרטיות, ועל איך אפשר להפוך את גוגל פלוס לרשת חברתית בעלת משמעות אמיתית עבורנו.
באופן כללי בני אדם אוהבים ביטחון ויציבות. אנחנו מעדיפים לחשוב שאם גדלנו בישראל, למדנו בבית-ספר, הלכנו לצבא, עבדנו קשה ושילמנו מיסים אז הדברים יסתדרו עבורנו באופן משביע רצון. אם גם נשמור על החוקים של המדינה ונחסוך בצורה סבירה לימים קשים אז כנראה שמצבנו אפילו יהיה טוב. כל זה כמובן נכון עקרונית, אבל גם לאנשים טובים וזהירים יכולים לקרות דברים רעים.
מגזין פורבס פרסם לאחרונה סדרה של רשימות על ההבנה, הטיפול והמניעה של התאבדויות. סדרת המאמרים הזו כמובן לא מכסה את כל מה שאפשר בנושא התאבדויות או אבדנות, אבל באופן יחסי הרי התקשורת לא עוסקת בתחום הזה אלא באופן שטחי ביותר ולכן יש מקום לכבד את המאמץ של פורבס.
אימייל, פייסבוק, טוויטר, סלולר, בלוגים, פורומים ועוד עשרות שירותים וטכנולוגיות מאפשרים לנו להיות מחוברים לאנשים אחרים. לכל טכנולוגיה או שירות חברתי יש מערכת חוקים ומוסכמות בפני עצמם. מבחינות מסויימות מעולם לא היינו כל כך מחוברים ונגישים לתקשורת עם אנשים אחרים. מצד שני כל התקשורתיות הזו, עם ההבטים הנפלאים שבה, מגיעה עם מגוון של קשיים חדשים והשלכות בלתי צפויות.
הזיכרון הוא חלק חשוב מההגדרה "מי אנחנו". אנו מבססים התנהגויות על החוויות שעברנו בעבר, ישנן סכמות חשיבה שמבוססות על מבנים שלמים של זכרון ובסופו של דבר חלק משמעותי של האינטראקציה שלנו מול העולם מתבססת על זכרון.
בשבועיים האחרונים אפשר כל יום לקרוא כתבות בנושא פייסבוק, שמירה על הפרטיות ואבדן הפרטיות. רוב האנשים לא יודעים בכלל על מה המהומה ומדלגים על הכתבות כי זה רק עניין של מובילי טכנולוגיה מול עורכי דין למיניהם. והאמת, אולי יש בזה משהו. פרטיות היא עניינם של אנשים שיש להם משהו להסתיר.